תערוכת הצילומים “בין הכוונות” שנפתחה בבית החולים אסותא אשדוד יצרה מפגש מטלטל בין שתי חזיתות: אנשי המילואים שתיעדו את המלחמה מבעד לעדשה אחרי מאות ימי לחימה, וצוותי הרפואה שהוזעקו מבתיהם הבוערים ב-7 באוקטובר כדי להילחם על חיי הפצועים האנושים ביותר. על רקע צילומים סוריאליסטיים מהשטח ומיצגי אמנות בחול, נרשמה באולם סגירת מעגל מרטיטה – כשהלוחמים שהגיעו לבית החולים בסכנת חיים ממשית שבו אליו על רגליהם כדי לחבק את המלאכים שהצילו אותם
איתן אלחדז ברק
בערב אחד בשבוע שעבר קירות בית החולים אסותא באשדוד, שספגו אינספור שעות של חרדה, דם ומאבק עיקש על החיים, שינו את פניהם והופכים להיכל של אומנות מרפאת
הבחירה להציג את התערוכה דווקא באסותא אשדוד אינה מקרית, והיא מעניקה ליצירות עוצמה שלא הייתה מתקבלת בשום גלריה סטרילית במרכז הארץ. כבית החולים הקרוב ביותר לחזית הדרומית, שימש אסותא אשדוד כ”מוצב רפואי קדמי” וכחבל הצלה ראשון עבור הפצועים האנושים ביותר – אלו שכל דקת טיסה נוספת במסוק הייתה עלולה לעלות להם בחייהם. כעת, אותם מסדרונות שידעו את רגעי הבהלה והכאב הקשים ביותר של המלחמה, הפכו למרחב של ריפוי תרבותי וקהילתי. באולם התערבבו זה בזה צלמים-לוחמים ששבו מהחזית, רופאים ואחיות מותשים אך גאים, וגיבורים שבגופם עדיין ניכרים פצעי הקרב – אך בעיניהם בוערת תקווה.
תערוכת “בין הכוונות” מבקשת לחבר בין שתי חזיתות שנפגשו בנקודת הקצה של החיים: אנשי המילואים שתיעדו את המלחמה מבעד לעדשה ברגעים האינטימיים והחשופים ביותר שלא מגיעים למהדורות החדשות, וצוותי הרפואה שפגשו את אותה מלחמה עצמה בחדרי הטראומה והניתוח.
סגירת מעגל על הבמה: “יש על מי לסמוך”
אחד משיאי הערב נרשם כאשר אל האולם נכנסו לוחמי צה”ל שנפצעו באורח קשה ביותר במהלך הקרבות והגיעו לאסותא אשדוד כשהם בסכנת חיים ממשית. בין הלוחמים שהגיעו להתרגש ולחבק היו נועם לוי, דור בן עזרא, אהרון ברייס וסרן א’. כולם עברו בבית החולים מאבק ראשוני על חייהם ויצאו לתהליכי שיקום ממושכים, כאשר סרן א’ אף רשם ניצחון אישי מדהים כשחזר לאחר פציעתו הקשה לשירות צבאי כמפקד ולוחם. עבור הרופאים והאחיות, שפגשו אותם לראשונה ברגעים הקשים והקריטיים ביותר של חייהם, המפגש המחודש איתם כשהם עומדים על רגליהם כאורחי כבוד היה בגדר סגירת מעגל עוצמתית.
במהלך נאומה, הפתיעה מנכ”לית בית החולים, ד”ר גלית קאופמן, את הנוכחים כשעצרה את הדברים הכתובים והזמינה באופן ספונטני את הלוחמים לעלות לקדמת הבמה. כשהם עומדים לצידה מול קהל נרגש, פנתה אליהם ד”ר קאופמן בקול חנוק: “אתם גיבורי ישראל. לראות אתכם כאן היום, אחרי שפגשנו חלק מכם ברגעים הקשים ביותר של חייכם, ממלא אותנו בגאווה, בהתרגשות ובעיקר בתקווה. אתם מקור כוח עבור כולנו”.
באירוע הפתיחה נכחו גם שורת אישים ובכירים שבאו לחלוק כבוד, בהם רן סער, יו”ר מכבי שירותי בריאות ושר הבריאות לשעבר ח”כ אוריאל בוסו; יו”ר ועדת הבריאות של הכנסת ח”כ יוני משריקי; המשנה לראש עיריית אשדוד עו”ד אופיר לסרי לצד אורחים וידידי בית החולים
“בבארי החלטתי שאני לא מצלם כדי לא לזכור – אבל זוכרים הכל”
בין עשרות היצירות בחלל התערוכה, המבקרים פוסעים בשקט, סורקים באמצעות הטלפונים הניידים את קודי ה-QR המוצמדים לכל צילום, ומאזינים לעדויות המצמררות של הלוחמים בקולם של שחקנים מוכרים כדוגמת טל מוסרי ואיציק כהן. אך בערב הפתיחה, הסיפורים קרמו עור וגידים מפי המצלמים עצמם.
ליד אחד הצילומים הבולטים בתערוכה עומד אייל ורטהיימר, תושב מושב שפיר הסמוך לאשקלון ואשדוד, אגרונום במקצועו ובוגר תואר בצילום, שמשרת כמפקד פלוגה ביחידת הניוד של חטיבת כפיר (לאחר שרוב המלחמה שימש כסמ”פ).
“נתחיל מזה שמחר אני חוזר לבינת ג’בייל. זה עדיין הווה, זה לא נגמר, אני מחר בלבנון עוד פעם”, אומר ורטהיימר בחיוך שקט שטומן בחובו עייפות של מאות ימי לחימה. “אני אחרי מאות ימים, כבר לא סופרים. נראה לי שב-500 יום הפסקתי לספור”.
המסע שלו במלחמה החל ב-8 באוקטובר, מיד כשנחת מחו”ל וחבר ליחידתו שלחמה בקיבוץ בארי. “היו שם קרבות עד יום שלישי בלילה, אור ליום רביעי. כולם יודעים איזה זוועות ומה היה שם”, הוא משחזר. “בבארי החלטתי שאני לא מצלם אף תמונה כדי לא לזכור כלום. חשבתי שזה יעזור לי – שאם אני לא אצלם, אני לא אזכור. אני יכול להגיד לכם שזה לא עוזר, זוכרים הכל”.
מי שהחזירה אותו אל העדשה תוך כדי המלחמה היא חברתו הטובה נילי, שליוותה אותו גם בערב הפתיחה. “באיזשהו שלב ביקשתי מנילי את המצלמה שלה כדי להתחיל לצלם. רציתי לחזור למשהו שהוא בשבילי הקרקע, הדבר המוכר, ואולי אפילו להתחבא מאחורי המצלמה”, הוא מתוודה. “אני חושב שזה מה שהחזיק אותי והציל אותי. עכשיו המצלמה היא איתי לעד. היום אני יכול להגיד שאני גם צלם וגם אגרונום”.
התמונה שלו שמוצגת בתערוכה לוכדת תקריב של יד נשית עדינה, משוחה בלק סגול וענודה בטבעות, מונחת על מדי זית בסמוך לקנה רובה ומכשיר קשר. “זה סיפור מיוחד”, מסביר ורטהיימר. “פה מצולמת קצינת הלמידה של החטיבה שלנו, שנכנסה לתחקר אירוע שקרה לנו בחאן יונס – אירוע שנהרגו בו לוחמים שלנו מהחטיבה. יצאתי לשטחי הכינוס ליד עין השלושה לקחת אותה, והדיסוננס הגדול הזה של בחורה עם לק צבעוני וטבעות שנכנסת לאזור לחימה תפס אותי”. וכששואלים אותו, אב לשניים, מה הוא מאחל להמשך, התשובה פשוטה ומזוקקת: “שיבוא שלום. זה מה שאני רוצה”.
החיים עצמם בתוך האבסורד: בין מכונת תפירה בקרב לזריחה בלבנון
סיור בין הצילומים הפזורים בחלל התערוכה מציגים פער כמעט קפקאי בין מלחמה לשגרה: לוחם עם אפוד מלא רוכן בריכוז על מכונת תפירה; חייל מאכיל יען בטבע; משחק שחמט שליו בלב אזור לחימה; או לוחם רעול פנים שקורא את “אמנות המלח. הזווית הזו מראה שהסיפור של המילואימניקים הוא לא רק הסתערות וקרב, אלא הניסיון היומיומי למצוא איים של נורמליות, הומור ורוך אנושי בתוך מציאות לא נורמלית
אחד הצילומים המהפנטים בתערוכה מתעד דמויות של לוחמים הצועדים עם ציוד כבד על גבם בשביל סבוך וערפילי אל תוך קרני זריחה זהובות. מאחורי הצילום הזה עומד משה פרידמן (37) מתל אביב.
“אחרי שהיא התחילה, נפצעתי – נפלתי מגובה ושברתי את הקרסול. זו לא פציעה ‘הירואית’ כזו או אחרת, אבל הייתי במילואים אז אני סולח לעצמי”, הוא צוחק. “עברתי תקופת שיקום ארוכה, ואז חזרתי לעוד כמה סבבים”.
על הרגע שבו נלכדה התמונה הוא מספר: “התמונה צולמה בזריחה בסביבות ראש השנה ב-2024, בגבול לבנון. היו לנו שם כמה ימים לא פשוטים של המתנה לבאות, בזמן שחטפנו כל מיני פצמ”רים וקטיושות. בהתחלה היה אסור לנו להיות עם טלפונים והם היו סגורים בתוך ‘ברוס’. מתישהו פשוט החלטתי לקחת את הטלפון וצילמתי את התמונה הזאת, כי היא הכי סוריאליסטית – כשחושבים על חיילים שהולכים עם ציוד במטעים בזריחה, זו תמונה שיכולה להיות מרגשת. מתוך איזה 20 תמונות ששלחתי היא נבחרה, ולא דמיינתי שיבחרו אותה להיות מוצגת כאן”.
החזית הרפואית והקונפליקט הבלתי נתפס: להציל חיים כשהבית בעוטף בוער
לצד צילומי המילואים, הלב הפועם של התערוכה באסותא אשדוד הוא המיצב “בין הפעימות”, המוקדש לאנשי הרפואה של בית החולים שפעלו להצלת חיי פצועי המלחמה (ובמסכים דיגיטליים הסופרים לאחור את הדקות בין סבבי המיצג). כאן נחשפת זווית גבורה שפחות מדוברת: הקונפליקט הבלתי נתפס של “המטפל תחת אש”. אנשי רפואה בדרום שהם עצמם נפגעי טראומה ישירים מאותה שבת שחורה, שנדרשו לתפקד בקור רוח מקצועי בחדרי ההלם בזמן שהעולם הפרטי שלהם בחוץ קרס.
מי שמגלמת בגופה ובנפשה את המתח האנושי הקורע הזה היא דליה, אחות מתאמת הטראומה של בית החולים אסותא אשדוד. דליה לא הגיעה למשמרת מעורף שליו; היא חולצה מביתה הנצור בעוטף ישירות אל התופת הרפואית.
“אני מתגוררת ביישובי העוטף, וכאשר פרצה המלחמה בשביעי באוקטובר הייתי נצורה בביתי”, משחזרת דליה בקול רועד. “כדי להגיע לבית החולים הייתי צריכה להפעיל מערך שלם, כי התפקיד שלי הוא להיות נוכחת, לטפל בפצועים וללוות אותם מרגע פציעתם ועד שחרורם. נאלצתי לעלות לאמבולנס תוך כדי מטח טילים וכשמחבלים בעצם מסתובבים מסביב ליישוב שלנו. הגעתי לבית החולים והתחלנו לטפל במטופלים. היה פה כאוס מטורף, ומפה היינו בימים שלמים של מלחמה וקושי רב”.
בזמן שהיא נאבקת על חיי הלוחמים בחדר הטראומה, בשורות האיוב מהבית הלכו והצטברו: “ליווינו את הפצועים, שאלה בעצם חיילים שנלחמו על הבית שלי. מחנכות של הבנות שלי נרצחו ונחטפו מביתן במועצה שבה אני גרה, חברים של הילדים… זה קושי מאוד גדול. הייתי מרשה לעצמי להתפרק רק כשאני עולה הביתה לקחת דברים ולחזור לבית החולים. אבל יחד עם זאת, אני מודה ומברכת על הזכות שניתנה לי לטפל בפצועים שהגנו על הבית שלי”.
דליה מתארת בגילוי לב את המראות בחדרי המיון של תחנת הקצה הדרומית: “המראות שנחשפנו אליהם בבית החולים הם מראות קשים מנשוא, שלא ניתן לעולם להסביר. קטועי גפיים, הפצועים הכי קשים שבעצם לא יכלו אפילו להמשיך עם המסוק עד למרכז הארץ. איך מתמודדים? לא פשוט. בתוך צוות הטראומה נתנו מענה אחד לשני, ובית החולים שלנו מאפשר מעטפת מאוד רחבה של פסיכולוגים, עובדות סוציאליות ואנשי מקצוע שיכולת לבוא, לשוחח איתם, לפרוק ולשתף – וזה דבר אדיר”.
הניצחון של דליה הוא הקשר שנמשך עד היום: “אני בקשר טוב ורציף עם כל הפצועים ועם כל המשפחות שלהם, כל חג וכל יום הולדת. הם שולחים לי סרטונים וצילומים ממהלך החיים שלהם ואיך הם השתקמו. מטופלים שנשארו נכים שולחים לי תמונות איך הם מתמודדים בנכות עם הילדים שלהם. זה מה שממלא אותי”.
הציר הנשי המשולש: מחול העוטף ועד קדמת הבמה
מבט מעמיק בתערוכה ובאירוע הפתיחה חושף חוט שני מרתק שעובר לאורכם: עוצמה נשית משולשת – בחזית הקרב, באמנות המתעדת ובהובלה הרפואית.
בחזית הלחימה, הנשים נוכחות ברגעים שוברי מוסכמות – קצינת הלמידה שנכנסת לתחקר תקרית אש בחאן יונס, ועד צילום מלא רוך של חיילת היושבת ברגליים משוכלות ומנגנת ביוקליילי בתוך מבנה מאולתר בשטח כשדגל ישראל תלוי מעליה. אליהן מצטרפת זווית מיוחדת ומרטיטה בתערוכה המוקדשת לנשים מכוחות הביטחון וההצלה שפעלו בשבעה באוקטובר; עדויותיהן האישיות עובדו ליצירות חזותיות באמצעות אמנות הציור בחול – חומר שברירי ונודד, המסמל יותר מכל את אדמת העוטף שנשמטה מתחת לרגליים באותה שבת ומתגבשת מחדש ליצירה של תקומה.
את המעגל הזה משלימה ההובלה הנשית הבולטת בעורף הרפואי והאוצרותי – מהמנכ”לית ד”ר גלית קאופמן והמנהלת הרפואית ד”ר חגית סרבגיל ממן, דרך אחות הטראומה דליה, ועד האוצרת והיוצרת דנה דבורין, מייסדת עמותת “אורות באפלה”, שמנציחה סיפורי גבורה מהשבעה באוקטובר ומהמלחמה באמצעות אמנות חזותית.
דבורין: “עשיתי את המעבר הזה לפני 15 שנים כשהקמתי את תיאטרון ‘פלטפורמא’ – תיאטרון חברתי אקטיביסטי שעובד עם נפגעי אלימות וטראומה. כבר אז הבנתי שזאת המשימה והייעוד שלי בחיים האלו, עם המון תשוקה”, מספרת דבורין. “בשבעה באוקטובר, כמו כל עם ישראל, חווינו את הדבר הכי נוראי כאן, והחלטתי להקים את עמותת ‘אורות באפלה’ שתיתן מקום לסיפורים של השורדים והשורדות, של המילואימניקים ושל כל מי שחווה את המלחמה מהמקומות הכי קשים שיכולים להיות. מבחינתי זאת שליחות. זה המילואים שלי לגמרי, ואני מאושרת שזכיתי לתת קול לכל הסיפורים האלו”.
זו התערוכה השלישית של העמותה, ודבורין מספרת על תהליך המיון המורכב ועל הגילוי שחיכה לה באשדוד: “נורא קשה לבחור סיפור אחד שנגע בי. יש פה 60 סיפורים שבחרתי בפינצטה מתוך 600 תמונות שנחשפתי אליהן. אבל אני חושבת שהייתי שמה את הזרקור על הסיפור של אסותא. כשהגעתי לאסותא הבנתי שהלוחמים שלנו בעורף – הרופאים והאחיות שהיו כאן, עזבו ילדים ומשפחות בבית תחת אזעקות, נלחמו על חיים וטיפלו בלמעלה מ-1,000 לוחמים – צריכים לקבל את הזרקור לא פחות מאשר הלוחמים בחזית. לא הכרתי את הסיפור הזה לעומק קודם, והייתה לי הזכות לפגוש אנשים מדהימים שפשוט הצילו חיים”.
כשדבורין מביטה על המבקרים שגודשים את האולם ועל המפגשים השקטים בין המצולמים למטפלים, היא מסכמת בחיוך נרגש: “אני מקווה שהתרגשתם יחד איתנו”. ואכן, אי אפשר לצאת מחלל התערוכה באסותא אשדוד מבלי להחסיר פעימה – לא רק בגלל כאב המלחמה שמשתקף מהקירות, אלא בעיקר בזכות האור האנושי שבוקע מתוך האפלה והידיעה שהחיילים לא רק שמרו על טוהר הנשק אלא ניסו גם לשמור על טוהר הלב.
מידע לקהל הרחב:
תערוכת “בין הכוונות” מוצגת בבית החולים הציבורי אסותא אשדוד ופתוחה לקהל עד 21 באוקטובר.
שעות הפתיחה:
- 15.10 | 16:00–20:00
16.10 | 10:00–14:00
- 18.10 | 12:00–17:00
- 19.10 | 16:00–20:00
- 20.10 | 12:00–17:00
- 21.10 | 10:00–15:00
