בין מגשי ספינג’ חמים לקולות תושבים שחוצים לראשונה מחנות, גדי אייזנקוט התייצב במעוז הימין בקריית מלאכי. מול טענות קונספירציה על 7 באוקטובר, סערת הכסף הקטארי ופיצוץ אלים באולם – יו”ר ‘ישר’ מנסה לסדוק את הדיכוטומיה הישנה ולהציע שפה של ממלכתיות ואיחוי שברים
איתן אלחדז ברק
ריח של שמן עמוק ואבקת סוכר קיבל את פני הבאים לאולם האירועים בקריית מלאכי. על מגש אלומיניום ענק נחו עשרות ספינג’ים לוהטים, ועליהם שלט קטן שהוכן בכתב יד חצי משועשע חצי רציני: “אייזנקוט בספינג'”. איציק, אחד הפעילים המקומיים, הסתובב בין השולחנות וחילק את המאפה המסורתי בגאווה: “זה לא אני הכנתי, זו אשתי”, הסביר בחיוך למי ששאל, בעוד הנוכחים קראו לעברו: “תראה מה זה לחייך, עם ישראל! הנה ראש הממשלה הבא”.
המחזה הזה – מאפה מרוקאי אותנטי בלב עיר פיתוח דרומית שנחשבת לאחד ממעוזי הליכוד המובהקים ביותר בישראל – לא היה רק אנקדוטה פיקנטית של ערב בחירות. הוא שיקף תנועה טקטונית שקטה שמתרחשת מתחת לפני השטח של הפוליטיקה הישראלית: הניסיון של גדי אייזנקוט, יו”ר מפלגת ‘ישר’, לפרוץ את החומות הבצורות של הדיכוטומיה המסורתית בין ימין לשמאל, ולסדוק את ההגמוניה של מחנה נתניהו דווקא בבייס הקשיח ביותר שלו.
הסוציולוגיה של הקול הצף בדרום
בקריית מלאכי, עיר שבה כ-90% מהקולות נשפכו במערכות הבחירות האחרונות אל חיקו של גוש הימין, המפגש של אייזנקוט עם הציבור אינו אירוע מובן מאליו. אך סקרי עומק, כמו אלו שפורסמו בחדשות 13, מראים כי יו”ר ‘ישר’ מצליח לנגוס בכעשרה אחוזים ממצביעי הימין המאוכזבים.
דוגמה חיה לתהליך הסוציולוגי הזה גילמה חביבה, תושבת העיר הוותיקה, שפגשנו בגינה הציבורית הסמוכה לאולם. סיפורה האישי הוא תקציר תולדות הפוליטיקה הישראלית בחמישים השנים האחרונות: מנאמנות היסטורית ל”מערך” (ממשיכתה של מפא”י ההיסטורית), דרך המעבר הטבעי לליכוד והתמיכה באיתמר בן גביר בבחירות האחרונות – ועד לרגע הנוכחי. “אני עיראקית, אבל הוא מרוקאי”, סיפרה בפשטות כובשת, “יש לי כלה מרוקאית, אנחנו משפחה. במשפחה שלי כולם באשקלון ליכודניקים, אבל עכשיו הגיע הזמן לשנות. יש לו סיכוי של אלף אחוז”.
לצידה, אלון חיים, מצביע ליכוד מושבע מזה שישה עשורים, הודה בגילוי לב: “מעל 60 שנה אני ליכודניק. אבל אחרי מה שקרה בשבעה באוקטובר – אני כבר לא מאמין בו. היום אני מצביע אחרת”. השיח הזה חושף כיצד הממלכתיות השורשית, לצד הזהות המזרחית והרקע הביטחוני של הרמטכ”ל לשעבר, מאפשרים לו לדבר אל קהלים שבעבר פסלו על הסף כל אלטרנטיבה לשלטון הליכוד.
השבר של 7 באוקטובר: בין קונספירציה לוועדת חקירה
אלא שהחיבוק החם בחוץ לא טשטש את הטראומה והשבר העמוק שבפנים. מול אולם דחוס, נדרש אייזנקוט להתמודד ישירות עם תיאוריות הקונספירציה שמחלחלות לחברה הישראלית מאז אסון השבעה באוקטובר.
“בישיבה שנערכה לאחרונה הוצגו נתונים מסקר בקרב צעירים בני 18 עד 20, שבו 48% השיבו כי לדעתם הייתה ‘בגידה מבפנים’ בשבעה באוקטובר”, אמר אייזנקוט בקול שקט אך חמור. “זו עננה כבדה ופצצת עומק שרובצת על החברה הישראלית. הדרך היחידה לפזר אותה היא הקמת ועדת חקירה ממלכתית עם מנדט רחב שתוציא את האמת לאור. אם מישהו בגד – מקומו בכלא עד יומו האחרון. אבל באופן אישי אינני מאמין שהייתה בגידה. הייתה יהירות, הייתה התרשלות חמורה, והאחראים נרדמו בשמירה. כל מי שהיה בתפקיד פיקודי או מנהיגותי חייב להניח את המפתחות וללכת”.
במקביל, התייחס אייזנקוט בהרחבה לפרשת הכסף הקטארי שמסעירה את המערכת הפוליטית. הוא שרטט את השתלשלות הדברים מנקודת מבטו כרמטכ”ל: “ב-2018 תמכתי בהכנסת הסיוע אך ורק מתוך אחריות למניעת אסון הומניטרי ורעב, ותחת פיקוח הדוק של שמות וזהויות. אלא שכמה חודשים לאחר שסיימתי את תפקידי, התקבל מידע מודיעיני חד-משמעי שסינוואר ודף מנתבים מיליוני דולרים ישירות להתעצמות הזרוע הצבאית. הועברה דרישה בהולה לראש הממשלה לעצור את ההעברות לאלתר – אך נתניהו קיים דיון והחליט להמשיך להזרים את הכספים. את כל השרשרת הזו חובה לחקור”.
הפיצוץ באולם: כשהמתח הפוליטי גולש לעימות
הרגעים הדרמטיים ביותר של הערב התרחשו כאשר המורכבות הפוליטית פגשה את הזעם הגולמי. לקראת סיום האירוע התפרץ לאולם אלי גרבי, פעיל ליכוד מקומי וחמום מוח, והחל להטיח האשמות קשות באייזנקוט ובאנשי מפלגתו. גרבי צעק לעבר הבמה כי אייזנקוט עצמו אשם במחדל השבעה באוקטובר, ובהמשך פנה לעבר ראש השב”כ לשעבר יורם כהן, המתמודד ברשימת ‘ישר’, וקרא לעברו בזעם: “אתה זבל!”.
המקום הפך בתוך שניות לזירה מתוחה של חילופי דברים קשים, דחיפות ומהומה, כאשר פעילי המפלגה ואנשי האבטחה נאלצו לחצוץ בגופם בין המתפרצים לבין הנוכחים כדי למנוע אלימות פיזית ולהרגיע את הרוחות. התקרית הזו המחישה היטב עד כמה עמוקים הפצעים בחברה הישראלית, ועד כמה המאבק על הקולות אינו מתנהל רק באולפנים הממוזגים, אלא במפגשים טעונים, רוויי יצרים ורוויי כאב ברחובות ובאולמות.
מדינת ישראל בפרשת דרכים
חרף המהומה, אייזנקוט לא נסוג מפריסת משנתו המדינית המורכבת, שמסרבת להיכנע לסיסמאות פשוטות. הוא שלל הן את חזון שתי המדינות בטווח הנראה לעין והן את תוכניות הסיפוח וה”הכרעה”: “שליטה ישירה ב-2.8 מיליון פלסטינים תהיה אסון לצביונה של המדינה. אנחנו חייבים להבטיח פירוז מוחלט וחופש פעולה ביטחוני בלתי מתפשר לצה”ל, לצד שמירה על התיישבות הפועלת כחוק”.
הכנס בקריית מלאכי סיפק תמונת ראי מרתקת לחברה הישראלית: מצד אחד, זעם אותנטי ונאמנות שבטית שמתקשה לקבל ביקורת; ומצד שני, קהל הולך וגדל של אזרחים שמחפשים שפה אחרת של ממלכתיות, אמון ואחריות משותפת. בין מגשי הספינג’ החמים לצעקות הזעם בכניסה, נראה כי הקרב על זהותה של ישראל אינו מוכרע בהכרח על פי החלוקה ההיסטורית של ימין ושמאל, אלא על השאלה הבסיסית ביותר – האם ניתן עוד לאחות את השברים ולבנות מחדש את האמון שאבד.
