כמעט שלוש שנים לאחר השבעה באוקטובר, התכנסו במרכז חוסן בשדרות הוגים, מטפלים ואנשי רוח לערב שביקש לשרטט מסלול חדש לנפש הישראלית. בין פסיכולוגיה יונגיאנית לתורת הבעל שם טוב, נחשפת תופעה מרתקת: החברה הישראלית מחפשת משמעות חדשה. וגם אלוהים חזר אל השיח הציבורי – אבל הפעם, בלי כיפה
איתן אלחדז ברק
מילים נוטות לאבד ממשמעותן כשהן נאמרות פעמים רבות מדי, אך בעיר שדרות, המושג “טראומה” אינו נשחק; הוא צרוב בקירות, ברחובות ובגוף הפיזי של התושבים. במשך למעלה משני עשורים, וביתר שאת מאז השבעה באוקטובר, העיר הזו משמשת כמעבדת ניסויים אכזרית של הנפש האנושית. ובכל זאת, בערב ההשקה לספרו של ד”ר רועי הורן, “התחדשות הנפש: צמיחה פוסט־טראומטית ממקורות החסידות” (הוצאת מגיד), שררה באוויר דריכות מסוג אחר. לא דריכות של הישרדות, אלא של יקיצה.
“בשנים האחרונות, המילה הנפוצה ביותר הייתה ‘טראומה’. כולם בטראומה, כולם בפוסט־טראומה,” פתחה הילה גונן, מנהלת מרכז חוסן בעיר. “אבל לא מספיק מדברים על אפשרות הצמיחה מתוך הטראומה.” דבריה של גונן מהדהדים את המעבר התפיסתי שמתרחש כיום בשדה הפסיכולוגיה בישראל: המעבר מ-PTSD (הפרעת דחק פוסט־טראומטית) ל-PTG (צמיחה פוסט־טראומטית).
אנטומיה של צמיחה: בין מחקר למיסטיקה
כדי להבין את המהפכה השקטה שמוביל ד”ר הורן בספרו, יש לחזור אל אמצע שנות התשעים, עת טבעו החוקרים ריצ’רד טדסקי ולורנס קלהון את המונח “צמיחה פוסט־טראומטית”. כפי שציין הורן בערב ההשקה, “אחרי מלחמת וייטנאם, איש לא רצה לשמוע על צמיחה. רצו לשמוע רק על השבר”. אולם מחקרים אורך הוכיחו כי בעקבות משברי חיים אקוטיים, בני אדם מסוגלים לחוות התעצמות בממדים של הערכת החיים, קשרים בין־אישיים, עוצמה אישית והתפתחות רוחנית. הטראומה אינה נעלמת, אך לצידה צומחים חיים בעלי עומק רזולוציוני שלא היה קיים קודם לכן.
הורן לוקח את המסד האמפירי הזה ויוצק אותו אל תוך הכלים העתיקים של תורת החסידות. דרך משנתו של הבעל שם טוב, הוא משרטט מסלול בן חמישה שלבים: צער, קבלת הצער, תפילה, ישועה והודיה. ההבנה העמוקה היא שהחושך אינו תקלה במערכת; הוא חומר הגלם שלשם יצירת האור. כפי שהיטיבה מנחת הערב, ליאת הורן, לנסח זאת: “בערב הזה, הפצעים והסדקים שכולנו נושאים ומתאמצים להסתיר מתחת למייקאפ, הם אורחי הכבוד שלנו”.
אלוהים של פוסט־מודרנה: הציצית שמעבר לכיפה
אחד הרגעים המטלטלים של הערב נרשם עת עלה לשאת דברים הרב תמיר גרנות, ששכל את בנו, סרן אמיתי גרנות ז”ל, בקרב בגבול הצפון. מתוך כאבו האישי והלאומי, פרס הרב גרנות משנה פילוסופית וסוציולוגית מרתקת הנוגעת במשבר של העידן המודרני, ובאופן שבו החברה הישראלית מגדירה מחדש את זהותה.
המודרנה, טען הרב גרנות, סילקה את אלוהים כדי לאפשר לאדם ולרציונליזם להפוך לריבון. אך בעקבות זוועות המאה העשרים ומשברי המאה ה-21, ההומניזם החילוני נותר עם “גרסאות רזות למדי” של משמעות. אל תוך הוואקום הזה, במיוחד מאז פרוץ המלחמה, חודר צימאון חדש.
“אלוהים עמד על הסף, וזה היה מוכרח לקרות,” אמר הרב גרנות, והניח את האצבע על תופעה שמחקרים סוציולוגיים וכתבות מגזין רבות מתעדים מקרוב מאז חורף 2023: “הוא חזר באופן מאוד מאוד נרחב… אבל הוא חזר בלי כיפה. ולפעמים עם ציצית.”
זוהי אבחנה מדויקת של רוח הזמן (Zeitgeist) הישראלית הנוכחית. אם בעבר החברה הישראלית חולקה לדיכוטומיה נוקשה של “דתיים” מול “חילונים”, כיום אנו עדים לפירוק החומות הללו. צעירים רבים, לוחמים ולוחמות, שאינם מנהלים אורח חיים הלכתי קלאסי ואינם חובשים כיפה ביומיום, בוחרים לעטות ציצית מתחת למדי הב’ או לשאת עמם ספרי תהילים לשדה הקרב.
מומחים לחקר החברה הישראלית מצביעים על כך שהציצית במקרה הזה אינה בהכרח הצהרה של קבלת עול מצוות מחמירה, אלא קמע של שייכות, חוליה בשרשרת דורות ארוכה שמקנה ביטחון ומשמעות בתוך אוקיינוס של כאוס. זהו אלוהים שאינו מגיע עם דרישות מגזריות או פוליטיות, אלא כנוכחות מנחמת ב”גיא צלמוות”. הצעירים הללו, כפי שהגדיר זאת גרנות, מבקשים לחבר מחדש את שורשיה של האומה: שורש אחד נטוע עמוק באדמה, והשני נשלח אל השמיים. עַם דו־שורש.
המדריך הפנימי ואיגרות הנפש
את הממד העמוק של התמודדות הנפש השלים הפסיכיאטר והאנליטיקאי היונגיאני, ד”ר יורם אינספקטור. דרך סיפור ההישרדות המצמרר של אביו, שברח כנער מפולין לטשקנט רק עם תרמיל וכיכר לחם, הוא המחיש כיצד מנגנון ההישרדות משתק את הרגש, וכיצד הפורקן מגיע רק כשהנפש מוצאת חוף מבטחים.
“יש לנו בפנים מאגר של חוכמה קולקטיבית,” הסביר אינספקטור תוך שהוא נשען על קרל יונג. “מדריך פנימי שנמצא איתנו ושולח לנו מסרים. כפי שאמר רב חסדא בתלמוד: ‘חלום שלא נפתר כאגרת שלא נקראת’.” הטראומה הלאומית שלנו אינה מנותקת מטראומות העבר – היא מהדהדת אותן, אך גם מפעילה את מנגנוני הריפוי הקולקטיביים שנטמעו ב-DNA היהודי לאורך דורות. כאשר אנו מתפרקים ומוצפים בחרדה, כפי שתיאר זאת דוד המלך (“כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי”), אותו מדריך פנימי מסייע לנו למצוא את האחיזה מחדש.
שורשים וכנפיים
באחת העדויות שהוקראו בערב, סיפרה מיכל לבינסון מכפר עזה על רגעי האימה בממ”ד בשבעה באוקטובר. מתוך חוסר האונים המוחלט, היא חיפשה מילים, ולבסוף מצאה מפלט בפרק ק”ל בתהילים (“ממעמקים קראתיך”), אותו קראה בלשון נקבה. “הרגשתי שאני טובעת באוקיינוס בלי שום חוף,” תיארה, “והתפילה הזאת הייתה כאילו זרקו לי גלגל הצלה. אני עדיין באוקיינוס, לבד, ויש כרישים, אבל אני עם גלגל הצלה ואני נושמת.”
העדות הזו מקפלת בתוכה את התזה כולה. הספר, והערב המרגש שליווה את השקתו, אינם מציעים הבטחות שווא לסוף טוב או היעלמות של הכרישים מן המים. הם מציעים בניית כלים, יצירת שפה חדשה של ריפוי שמשלבת בין חזית המחקר הפסיכולוגי לתורת הסוד היהודית.
כפי שסיכם ד”ר הורן בעזרת הציטוט המפורסם של גתה, האדם זקוק לשני דברים: שורשים וכנפיים. המפגש בין הישראליות המודרנית למקורות העתיקים, במיוחד בעידן של שבר עמוק, הוא זה שמאפשר לחברה שלנו להצמיח כנפיים חדשות, דווקא משום שהן יונקות משורשים עתיקים. ואולי זוהי מהותה של התקווה הישראלית החדשה
