שנה ותשעה חודשים חלפו מאז אותה תופת איומה של ה-7 באוקטובר, ועמיחי שינדלר (33), שנפצע אנושות, עושה את דרכו בימים אלו יחד עם משפחתו חזרה לביתו בקיבוץ כרם שלום. סיפורו של עמיחי אינו רק עדות אישית לאירועי השבת השחורה, אלא סיפור דרמטי ומרגש על גבורה עילאית, אמונה בלתי מעורערת, ועל מסע שיקום מדהים לצידה של רעייתו – אביטל שהחליטה להקים עמותה שתתמוך בנשות הפצועים
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
שמחת תורה הפכה לתופת: רגעי הגבורה בממ”ד 🔥
החיים בכרם שלום, קיבוץ ייחודי בעוטף עזה, היו עבור משפחת שינדלר – עמיחי, אביטל וששת ילדיהם – הגשמת חלום. הם עברו לאזור לפני ארבע וחצי שנים, למקום שהיה אמור להיות מקלט של שלווה, קהילתיות וביטחון. “ממש לא הרגשנו פחד. הרגשנו שהגענו למקום בטוח, פסטורלי. נעים, שקט”, משחזרת אביטל. הם חיו לצד גדר הגבול, בבית חדש, “50 מטר בלבד מגדר הגבול והקרוב ביותר לחומה המפרידה בין ישראל לרצועת עזה.”
אך בוקר שמחת תורה, ה-7 באוקטובר, שינה את מסלול חייהם לנצח. אזעקת “צבע אדום” הכניסה את בני המשפחה לממ”ד. “מתחילות לרוץ בניידים הודעות מהמזכירות שמורות לנו להינעל בממ”ד כי בחוץ מתנהל ירי חי ממחבלים שחדרו לקיבוץ”, נזכרת אביטל בדרמה. “בסביבות 10:00, בעלי התפלל מחוץ לממ”ד וכששמע רעשים מוזרים בתוך הבית שלנו, הוא נכנס לממ”ד ונעל את הדלת.”
בתוך שניות, הבית הפך לזירת קרב. “המחבלים דיברו אלינו בעברית ואמרו לנו שנפתח את הדלת, שהם חיילי צה”ל”, מספרת אביטל. אך עמיחי, בתושייה ובגבורה עילאית, ידע בדיוק מה עליו לעשות: “עמיחי צעק עליהם ‘תסתלקו או שאני הורג אתכם’, ומיהר להחזיק את דלת הממ”ד ולחסום את כניסתם פנימה“. באותן שניות, הצמידו המחבלים מטען חבלה עוצמתי לדלת הממ”ד. “פתאום נשמע פיצוץ אדיר, הייתי בטוחה שכולנו ניהרג”, משחזרת אביטל, וקולה רועד מהזיכרון. עמיחי, שחסם בגופו את דלת הממ”ד, ספג את הפיצוץ האדיר ואת הרסיסים הרבים. “מההדף, הוא נחבל בראשו מהקיר שחלקו קרס עליו, צנח על המיטה שבממ”ד ושבר אותה”.
בדרך נס, אביטל וששת הילדים, שישבו מאחור ובמרחק מהדלת, לא נפגעו כלל. המטען ניקב את הדלת, אך המחבלים נסוגו לסלון. עמיחי שכב שותת דם, “שזלג מכל מקום, כולל מהעיניים”. אביטל הייתה בטוחה שבעלה אינו בין החיים. “עד ששמעתי אותו גונח מכאבים, לא האמנתי שהוא בחיים,” היא מספרת בכאב. בתוך הכאוס המוחלט, בקור רוח מעורר השראה, אביטל ניסתה לשדר ביטחון לילדיה המפוחדים. היא ביקשה מהם: “תקשיבו לי טוב, אל תסתכלו על אבא“, וביקשה מהם שישיררו “מזמור לתודה” ויגידו פרקי תהילים. “היא שרה והתפללה מתוך חשיבה בהירה שאם עמיחי לא ישרוד, לפחות הילדים ניצלו”, מתארת אמו של עמיחי, סיגלית שינדלר.
קרב ההצלה והמחיר הכבד: “משפחת שינדלר לא תהיה שכולה עוד פעם” 💔
“מסיבה שאני לא מבין אותה, המחבלים החליטו לעזוב את הבית שלנו, במקום להיכנס לממ”ד הפרוץ ולגמור את כולנו”, שחזר עמיחי כשחזר לדבר. אך סיבת הנס התבררה עד מהרה: שניים מחברי כיתת הכוננות, עמיחי ויצן וידידיה רזיאל ז”ל, הוזעקו לטפל בעמיחי – ונהרגו בהיתקלות עם המחבלים ליד הבית. “הם התכוונו לפנות אותו לסלון, הרחק מעיני הילדים ולטפל בו, ופתאום הוא אומר להם ‘אל תרימו אותי, אני יכול ללכת לבד'”, מתארת האם. על הרצפה בסלון הניחו לו חוסם עורקים, אך קרוב לדלת הכניסה, הפתיע אותם מחבל וירה בהם למוות. ויצן, 33, אב לחמישה, ורזיאל, 31, אב לשלושה, הספיקו עם שאר חברי כיתת הכוננות ושישה חיילים מסיירת נח”ל-הגנ”ש להדוף ולהרוג את 20 המחבלים שחדרו לקיבוץ הקטן, ובכך מנעו טבח המוני.
סיפור גבורתו של עמיחי ויצן ז”ל מקבל משנה תוקף כשמבינים את הקשר הטראגי והעמוק למשפחת שינדלר. ויצן, שהכיר את המשפחה עוד מימי אלון מורה, היה מודע לטרגדיה שפקדה אותם 13 וחצי שנים קודם לכן, כשאחיו של עמיחי, אבישי שינדלר ז”ל, נרצח בפיגוע בדרום הר חברון. כשראה את עמיחי מתנדנד בין חיים למוות, הכריז ויצן ז”ל בקול נחרץ: “משפחת שינדלר לא תהיה שכולה עוד פעם“. הוא נלחם כאריה, לצד ידידיה רזיאל, עד נשימתם האחרונה.
אך הדרמה לא תמה. שבע שעות קריטיות עברו מהרגע שעמיחי נפצע אנושות. ידו הימנית התרסקה לחלוטין, ומהשמאלית נותרו שתי אצבעות וחצי. פניו ולסתו התרסקו, ידיו וכתפיו היו שבורות. הוא דימם, והיווה סיכון חיים ממשי. “כוחות ההצלה התלבטו אם יש בכלל טעם להטיס אותו, כי הוא היה גמור”, מספרת אמו סיגלית. אך נס נוסף התרחש: פרמדיק מד”א שהגיע לבית החולים שדה בנווה, זיהה את עמיחי. 13 שנים קודם לכן, הוא הוזעק לזירת הפיגוע שבו נרצח אחיו של עמיחי, אבישי ז”ל. “הפעם זה לא יקרה. הוא יחיה“, אמר הפרמדיק הנחוש לאנשי הצוות. והוא צדק. עמיחי פונה במסוק למרכז הרפואי שיבא, כשרופא בכיר שראה אותו בכניסה “היה בטוח שהוא מת”.
מסע השיקום והנחמה: “הבחירה היא לא במה שיקרה לך בחיים” 🙏
כמעט שנה וחצי אחרי, עמיחי שינדלר, עובד סוציאלי שמטפל בנפגעי נפש, הוא מודל של התמדה. הוא מתעורר עשרה ימים אחרי הפציעה ללא זיכרון מהאירועים, ואביטל אומרת לו: “דבר ראשון חשוב שתדע, שהקדוש ברוך הוא החליט לשמור עלינו. רוב הסיכויים היו שאנחנו לא נחיה פה בעולם הזה, כל המשפחה, ופשוט הקדוש ברוך הוא החליט שאנחנו נחיה.” עמיחי עצמו, במילותיו הראשונות אחרי עשרה ימים של שתיקה, מודה: “מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה, מה רבה אמונתך.” הוא מבין כי “אם אנחנו נשארים בעולם הזה אז כנראה שיש לנו פה איזשהו תפקיד ואיזושהי משימה לעשות.”
מסע השיקום של עמיחי ארוך ומורכב, אך מלא בניצחונות קטנים וגדולים. הוא לומד מחדש להזיז אצבעות בידו הקטועה, מונע מכוח רצון אדיר. ברגע מרגש במיוחד, הוא מדליק את הנר הראשון בחנוכה. “זה פתאום מקבל משמעות מאוד חדשה, כאילו משהו שאתה בדרך כלל ממלמל אותו על הדרך, פתאום אתה מבין על בשרך את משמעות הברכה: ‘שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה‘”, הוא מספר.
המשפחה, שפונתה לאילת ולאחר מכן לרמת גן, חווה גל אדיר של תמיכה מעם ישראל. “אנשים לא הפסיקו להעניק עלינו עוד ועוד ועוד דברים, שזה פשוט מדהים. באמת אנחנו ככה מרגישים שאנחנו לא לבד בסיפור הזה, שפשוט עם ישראל עוטף אותנו מכל כיוון, וממש נותן לנו כוח”, מספרת אביטל בהתרגשות.
בחירה בחיים: הרהורים, תובנות ומסקנות ✨
סיפורם של עמיחי ואביטל שינדלר, שהפכו באופן בלתי צפוי לסמל, הוא מסע מטלטל בין אובדן לתקווה, בין כאב לגבורה. “הבחירה היא לא במה שיקרה לך בחיים, אלא במה שאתה תעשה עם מה שקורה לך בחיים“, קובעת אביטל. הם בוחרים לצמוח, לגדול ולהתפתח, ולא להישאר במקום של ייאוש.
בימים אלה, משפחת שינדלר חוזרת לכרם שלום, אל הבית שנפגע אך משופץ ומתרחב, כסמל לצמיחה ולחידוש. “הקדוש ברוך הוא בסוף גורם לאדם לעבור את מה שהוא צריך לעבור ולא משנה איפה הוא נמצא”, מאמינה אביטל. יחד עם משפחות חדשות שמגיעות לקיבוץ, הם מחויבים להמשך החיים המשותפים של דתיים וחילונים – “לא פחות מהביטחון ולהתיישב על הגבול, זו משימה שהיא מאוד מאוד חשובה היום בעם ישראל: המגורים המשותפים ומציאת מכנה משותף גם אם חושבים אחרת”, היא מדגישה.
אביטל, יחד עם שש נשים נוספות שנפגעו במלחמה, הקימה את עמותת “חברות ברזל”, פורום נשות הפצועים. “ראינו שאין מישהו שיעטוף ויתן לנו מענה ותמיכה בתור נשות פצועים”, היא מסבירה את הצורך. מטרת העמותה היא “לתת מעטפת ותמיכה לנשות וילדי הפצועים… מתוך הבנה שגם המשפחה מתמודדת לא פחות מהפצוע הרבה פעמים וגם שאם המשפחה תהיה חזקה אז הפצוע יוכל להשתקם הרבה יותר טוב. יהיה לו לאן לחזור הביתה, אם המשפחה שלו תתפרק אז לא יהיה לו לאן לחזור.”
המסר הסופי של משפחת שינדלר הוא קריאה לכולנו: “תהיו חזקים, תאהבו אחד את השני, תתחבקו, תגידו מילה טובה אחד לשני.” הם מלקטים את האורות בדרך, מאמינים ש”אחרי החושך הגדול בא האור הגדול“, ומבינים שהם חלק משרשרת היסטורית של עם ישראל. סיפורם, על כאב שאין לו סוף, על צמיחה מתוך השבר, ועל תקווה הבוקעת מתוך החושך הגדול ביותר, מהווה תזכורת עוצמתית לכוחה הבלתי נתפס של הרוח האנושית.
