עם מיליוני מאמינים ומסעות חובקי עולם, השייח’ הפקיסטני פיר מודאסיר ערך ביקור מרגש בישראל. בתל אביב צפה בריקוד סופי מרגש של מסדר יהודי-מוסלמי. בכפר עזה הזיל דמעה עם ניצולי הטבח הנורא. באתר ההנצחה למסיבת הנובה כתב אות בספר תורה לזכר הנרצחים. ברהט נפגש עם שייח’ מקומי ונשא נאום בו קרא: “מחבלים לא יגדירו את העתיד שלנו”.
איתן אלחדז ברק
מפגש עם שורדת השבעה באוקטובר
בבוקר נפגש השייח עם בתיה הולין, שורדת הטבח בקיבוץ כפר עזה. הקיבוץ שוכן בסמוך לשכונת סג’עייה בעזה.:”אנשים המגיעים לכאן מתרשמים מהשקט והיופי, וקשה להם לדמיין את הזוועות שאירעו כאן בשבעה באוקטובר. גם אני מתקשה לדמיין את אשר קרה, כי המציאות עולה על כל דמיון”, שיתפה הולין.
עמי כהנא, בן הקיבוץ, הצטרף לשיחה ותיאר את השינויים שעבר הקיבוץ עם השנים.
“הגעתי לכאן בשנת 1967, כאשר הקיבוץ היה בן עשר שנים בלבד. זה דמה למחנה עם צריפים ואוהלים בודדים, מסביב היה מדבר. עזה הייתה מאחורי הגבעות. היו רק זבובים, רוחות וחול. במשך 60 השנים האחרונות, צעירים רבות הצטרפו לקיבוץ לאחר שירותן הצבאי, בנו בתים חדשים והקימו עסקים. תעשיית הפלסטיק המקומית גדלה וקשרה קשר עם חברות ברחבי העולם”.
כהנא המשיך ותיאר את חיי הקהילה השלווים עד לאותו יום נוראף “עד השביעי באוקטובר היו כאן כמעט 1,000 איש, 350 ילדים, זקנים ומשפחות, כ-350 בתים. משפחות רבות, עם צעירים שהגיעו, חלקם נשארו וחלקם עזבו. זה היה מקום שליו ונינוח, שיתופי עם רוח חופשית ויזמית. אחד ההיבטים החשובים ביותר בחיינו היה הקשר עם אנשי עזה”.
הקשר עם עזה
“במהלך השנים” שיתף כהנא, “אנשים רבים מעזה הגיעו לעבוד כאן. הייתי מנהל עסקים של הקיבוץ, והיו לי חברים רבים שעבדו כאן. קנינו בעזה, ואשתי אף רכשה אופניים שקנתה בעזה, כשהייתה בהריון בחודש התשיעי! היו לנו קשרים טובים מאוד. היינו הולכים להביא כנאפה מהמאפייה בעזה. גם כאשר החלו הבעיות עם הטילים והפגזים בתחילת שנות ה-2000, לא פיתחנו שנאה. הכרנו אנשים שם. אני אישית טיפלתי בילד חולה סרטן, בנו של אחד העובדים שלנו, וביליתי שבועות עם משפחתו בבית חולים”.
למרות הקושי, כהנא מדגיש: “אנחנו שונאים את אלה שרצחו את אנשינו, אך לא שונאים ערבים או עזתים. אנחנו רואים את הסבל שלהם. האווירה כאן היא של דו קיום, למרות הכאב והאובדן”.
תערוכה משותפת עם צלמים מעזה
שמונה חודשים לפני פרוץ המלחמה הציגה בתיה הולין, תושבת קיבוץ כפר עזה, את התערוכה “בינינו” שבה מוצגים צילומים מחיי התושבים משני צדי גדר הגבול במטרה להראות גם את חיי היומיום של התושבים בעזה. עם עליית התערוכה היא סיפרה שהחיים הם לא רק מלחמה, ושגם בצד השני יש אנשים שרוצים לחיות ולא רוצים מלחמה.
בתערוכה שיתפה הולין צילומים של בחור עזתי שיצר עמה קשר ושהתפתחו ביניהם קשרי חברות.: “הייתה לי תערוכה עם שותף מעזה. הזמנתי צלמים עזתים להצטרף, ורבים רצו להראות את המציאות בעזה. עם זאת, לאחר זמן מה, ארבעה מהם נעלמו עקב חשש לחייהם. רק אחד נשאר ואמר: “אני יודע שזה מסוכן, אבל אני חייב לשלוח את העבודה שלי כדי שאנשים ידעו שבעזה לא כולם רוצחים”. האמנתי לו, אך בשבעה באוקטובר הוא התכוון להרוג אותי”.
מאז שירדה התערוכה הצלם העזתי לא יצר עמה קשר ואז בשבת הנוראית ההיא, “בערך ב־10:00 בבוקר הוא יצר איתי קשר כשכבר היינו בשיאה של המתקפה. הוא ניסה להוציא ממני מידע על כוחות הצבא שנמצאים, איפה הם, לאן הם הולכים, כל מיני שאלות מאוד מגמתיות שהיה ברור לי שאני חייבת לנתק את השיחה”. לתערוכה הבאה שלה היא כבר קראה: ‘חלום. שבר’ ומאז היא מספרת את הסיפור שלה: “קשה לי להאמין בדו קיום כיום. אולי הדור הבא יצליח בכך”.
שבעה באוקטובר – יום הטבח
בתיה הולין: “ב-6:29 בבוקר, שמענו אזעקות. היינו רגילים, אך תוך דקות הבנו שזה שונה. האזור שלנו היה יעד לטילים במשך 23 שנים, מאז 2001. זה הפך לשגרה, למרות שזה לא נורמלי. היו לנו פחות מ-10 שניות להגיע למרחב המוגן”.
הולין משחזרת את רגעי האימה:
“היינו בחדר השינה, שמענו את האזעקות והבנו שאנחנו חייבים ללכת למרחב המוגן. ביתנו לא גדול, ובדרך לשם חלפנו על פני המטבח. הסתכלתי מחלון וראיתי חמישה גברים גדולים לבושים בשחור עם פסים לבנים על ראשם, עומדים בפתח ביתי. לא הבנתי מה אני רואה, ותוך דקה הם החלו לצעוק בערבית. הבנתי שמדובר במחבלים”.
היא ממשיכה ומתארת את רגעי החרדה:
“רצנו למרחב המוגן, נעלנו את הדלת וקיבלנו הודעה ממנהל הקיבוץ: “מחבלים בקיבוץ, היכנסו למרחבים המוגנים ואל תצאו עד שיהיה בטוח”. שמענו טילים, את כיפת הברזל מעלינו ויריות רבות. רובים, נ”ט ורעש שלא שמענו קרוב כל כך קודם לכן”.
הלחימה בקיבוץ
“התחלנו להתעדכן עם בני משפחה. בעלי ואני גרים בצד המזרחי של הקיבוץ, בננו גר באמצע ובִּתנו רותם עם שני ילדים קטנים בצד המערבי, ליד הגדר של סג’עייה. הם אמרו ששומעים את מה שאני שומעת, אך כרגע הם בסדר. הבנו שקורה משהו נורא. אנשים סיפרו שיש יריות ומנסים להיכנס לבתים, וביקשו עזרה. רוב היום לא ידענו מה קורה בכל הקיבוץ, כי כולם היו במרחבים המוגנים”.
הולין מתארת את הלחימה מנקודת מבטה:
“בקיבוץ יש קבוצה שתפקידה לאבטח אותנו. הם יוצאים למחסן הנשק של הקיבוץ, שם היו הרובים. המחבלים ידעו זאת וחיכו להם על הגג. כשהם הגיעו לקחת את הרובים, המחבלים ירו בהם. שמונה מחברי כיתת הכוננות נהרגו בדקה הראשונה. איש לא הבין את כמות המחבלים. כיום אנו יודעים שהיו יותר מ-600 מחבלים בכפר עזה”.
עדותה של בתיה הולין
“בשנת 2020, משפחות צעירות רבות הגיעו לקיבוץ מתוך אמונה בחיים טובים ובאפשרות לדו קיום עם השכנים. בבוקר השבעה לאוקטובר הם הגיעו עם מצנחי רחיפה וחדרו לשכונה. מתוך כ-20 משפחות, רק שתיים נשארו בחיים. הבת שלי ומשפחתה ניצלו בנס. אחד השכנים התקשר לביתי ואמר שירו עליו מהחלון וכי הוא מדמם. בתי, שהיא חובשת, הסבירה לו כיצד לעצור את הדימום ואמרה לו להישאר במרחב המוגן. לאחר מכן התקשרו אליהם משכנים אחרים, שהמחבלים חדרו לביתם ומנסים להיכנס למרחב המוגן. בתי ניסתה להתקשר לעזרה, אך השיחה נותקה. היא שמעה פיצוץ גדול וקולות בערבית בביתה. היא הייתה לבד עם שני ילדים קטנים”.
הולין ממשיכה ומתארת את רגעי הדרמה כשאנחנו עומדים למול פתח הבית בו התרחש האירוע:
“תוך דקה, הדלת נפתחה ושישה מחבלים נכנסו למרחב המוגן. בתי עמדה בינם לבין ילדיה ודיברה עם אחד מהם באנגלית. היא אמרה לו שהיא לבד עם שני ילדים קטנים. המחבלים חיפשו בכל רחבי המרחב המוגן, ואז אחד מהם התיישב עם רובה מכוון אליה ולילדים, וחמשת האחרים הסתובבו בבית, אוכלים ושותים. הם שאלו כל הזמן היכן החיילים. בתי אמרה להם שהיא לא יודעת. הם מצאו את הטלפון שלה ורצו לקחת אותו, אך היא סירבה. הם לקחו את מפתחות הרכב ודרשו ממנה ללכת איתם. היא סירבה ואמרה שהיא נשארת עם הילדים. הם הלכו לרכב, אך לא הצליחו להניע אותו. כעבור ארבע שעות, משראו שהחיילים לא מגיעים, הם עזבו. זה היה נס. היא נשארה בחיים עם ילדיה”.
השייח פיר מודאסיר הקשיב לעדותה המזעזעת של הולין ושיתף כי :
“האירוע הזה הזכיר לי את ה-9/11 שלנו. בדצמבר 2014, מחבלים תקפו בית ספר בפשאוור ורצחו 150 ילדים. כשאני רואה את התמונות, אני חושב על ילדיי שלי. זה קשה מנשוא. חשוב לי להעביר את האמת על מה שקרה כאן, כדי שאנשים בעולם יבינו את גודל הטרגדיה”.
שייח’ פיר סייד מודאסיר נאזר שאה, הנו מנהיג דתי ורוחני בעל השפעה עצומה בפקיסטן ובעולם, השייח’ עומד בראש המועצה הסופית, ארגון גלובלי של מנהיגים סופיים הפועלים לקידום שלום, סובלנות ודו-קיום. ביקורו בישראל, בחסות המרכז לענייני חוץ ובטחון (JCPA), נועד לחזק את ההבנה הבין-דתית ולקדם דו-שיח בין תרבויות.
הסופיות היא מסורת מיסטית עתיקת יומין של האסלאם, המונהגת על ידי מנהיגים רוחניים המכונים “סופים”. בפקיסטן, הסופיות היא מרכיב מרכזי בתרבות הפופולרית, ומיליוני אנשים משתתפים מדי שנה בטקסים ופסטיבלים סופיים. הסופים מאמינים באהבה, סובלנות ופיוס, ופועלים לקידום ערכים אלו בחברה. למרות זאת, הסופיות בפקיסטן ספגה ביקורת מצד קבוצות דתיות קיצוניות, אשר רואות בה איום על האסלאם המסורתי.
באתר ההנצחה שהוקם במקום בו התקיימה מסיבת הנובה ברעים הסביר לאורח הפקיסטני המיוחד, אבירם בלאיש, סגן הנשיא לאסטרטגיה, ביטחון ותקשורת של המרכז הירושלמי לענייני חוץ ובטחון (שתיאם את הביקור) את המעשים ההרואיים של אנשי המסיבה שהגיעו לחלץ את חבריהם מתוך התופת וחלקם שילם על כך בחייו
ההתכנסות בבית הרב אהרון אריאל לביא
התכנסנו בביתו של הרב אהרון אריאל לביא, חוקר יהדות, מתלמידו של הרב פרומן ומי שמקדם דיאלוג בין דתי. הוא מתגורר במושב שובה בעוטף, השייח פיר מודאסיר שיתף את רשמיו:
“אתה יכול לעבוד עם שונאים ולנסות לעצב אותם, אך עם מחבלים זה בלתי אפשרי. מי שמתנגד לנורמליזציה עם ישראל, אני קורא לו להתחרות עמם בתחום המדע, לנצח במספר הדוקטורים, במרוץ למצוינות וחדשנות. תעשו יותר כסף ותצברו יותר ידע. הלוואי שבמדינה שלי יהיו נשים חכמות כמו אלו שפגשתי כאן שמנהלות בגיל כה צעיר חברות היי טק”.
ביקור ניחומים ברהט
מאוחר יותר במהלך היום בביקור בבית משפחת אלזיאדנה, בישוב הבדואי רהט הרב אהרון אריאל לביא חיזק את דבריו של השייח מודאסיר וסיפר על תפיסת האלוהות שלו. בילאל ועאישה אלזיאדנה נחטפו על ידי מחבלי חמאס מקיבוץ חולית ב-7 באוקטובר, יחד עם אביהם יוסף ואחיהם חמזה. שני הילדים שוחררו בעסקת החטופים, אך אביהם ואחיהם לא שרדו את השבי וגופותיהם חולצו ממנהרות חמאס לפני כחודש
הרב אהרון פנה אל בני המשפחה האבלים: “אם אלוהים הוא אינסופי, אי אפשר לתפוס אותו רק דרך אדם אחד או קהילה אחת. הוא מציג את עצמו בכל מיני צורות. השאלה היא אם אנחנו רואים את השונה כמאיים או כמזמן ללמוד ולהכיר. יש כאן מוסלמים ויהודים, וחשוב לנו הקשר הזה כדי להראות שיש דרך אחרת. כולנו נפגענו, השאלה היא איך אנו עושים זאת יחד. יש כאלה שחושבים שאלוהים רוצה להחריב את העולם, ולנו חשוב לחבר אתכם ולנחם את כאבכם”.
השייח פיר פנה אל בני המשפחה ופתח בתפילה למען הנרצחים: “כאחים מוסלמים” פנה אליהם : “אנחנו לא ניתן למחבלים להחליט עם גורלנו. אנחנו נעשה זאת בעצמנו כדי שנהפוך את עתידנו לטוב יותר”.
אפילוג
ביקורו של שייח’ פיר מודאסיר בישראל היה בבחינת משב רוח מרענן, שהפיח תקווה וקריאה לפיוס בלבבות רבים. בין אם מדובר בהזדהות הכנה עם ניצולי הטבח בכפר עזה ובין אם בנאום הנרגש ברהט, השייח’ הצליח לגעת בנימי נפשם של ישראלים רבים ולהזכיר להם שקיימת דרך אחרת, דרך של דו-קיום וכבוד הדדי. דבריו של השייח’, מבהירים שגם בתוך המציאות הסבוכה והכואבת של המזרח התיכון, קיימים קולות של הגיון ותקווה. קולות אלו, ראויים להישמע ולהדהד, בתקווה שיביאו לעתיד טוב יותר לכל תושבי האזור.
