בין ניחוחות של גונדי לצלילי השפה הפרסית, שדרות חוגגת היסטוריה עם פסטיבל הקולנוע האיראני הראשון. אבל בזמן שראש העיר אלון דוידי נזכר בגעגוע בסיר של סבתא ודנה שמח בונה גשר של תרבות, באיראן מגיבים בהיסטריה. סוכנות הידיעות של המשטר “פארס” תוקפת: “הציונים גונבים לנו את התרבות”, וכתבי האופוזיציה בשטח משיבים: “הפסטיבל הזה הוא האיום הכי גדול על הלגיטימיות שלהם”.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
בשבוע שבו הכותרות עוסקות לרוב במתיחות ביטחונית, העיר שדרות בחרה לספר סיפור אחר לגמרי. על במת הסינמטק העירוני, המילים לא היו על “צבע אדום”, אלא על “נורוז”
– יום חדש (נורוז نורوز ) פסטיבל הקולנוע האיראני הראשון בישראל נפתח השבוע (24 בנובמבר) ביוזמה משותפת של העירייה ושל דנה שמח, חוקרת עצמאית ששמה לה למטרה לבנות גשרים תרבותיים, דווקא מתוך עיר שידעה לא מעט משברים.
זעם בטהראן: “הציונים חוטפים סרטים”
ציונים מתכוונים לסיים את פסטיבל “נורוז” שלהם ביצירה של אסגר פרחאדי, ואמרו שבפסטיבל הזה הם רוצים לכבד את כל הדברים האיראניים – בעוד שבמלחמת 12 הימים הקדושים הם רצחו יותר מאלף איראנים.
סוכנות הידיעות פארס – קולנוע:
אך בעוד שבשדרות הקהל מוחא כפיים, בטהראן הרוחות סוערות. דיווחים שהגיעו הבוקר מאיראן, ובפרט מסוכנויות ידיעות המזוהות עם המשטר כמו “פארס” (Fars) ו”תסנים”, חושפים כי המשטר רואה באירוע איום של ממש.
תחת הכותרת “ציונים חוטפים סרט איראני נוסף”, פרסמה סוכנות “פארס” מאמר חריף התוקף את עצם קיום הפסטיבל. בדיווח נכתב בזעם: “הציונים מתכוונים לקיים פסטיבל בשם ‘נורוז’ בעיר שדרות… הם טוענים שמטרת הפסטיבל היא ‘קירוב בין איראן למשטר הכובש’ ואף הצהירו שהם מתכוונים ‘לכבד את כל הדברים האיראניים’ – בעוד שבמהלך התוקפנות האחרונה ובמלחמת 12 הימים הקדושים, יותר מאלף איראנים הומתו כשהידים”.
הנרטיב האיראני מתמקד בהכחשה ו”גניבה תרבותית”, בטענה שהסרטים הגיעו ללא אישור, וממסגר את האירוע כ”פרובוקציה פוליטית” שנועדה להלבין את “פשעי ישראל” בעזה באמצעות תרבות (“Art-washing”).
אלון דוידי: “12 שנה חיכיתי שידברו כאן פרסית”
אבל את ראש העיר שדרות, אלון דוידי, הזעם בטהראן לא מרתיע. להפך. בראיון מיוחד ובנאום מרגש על הבמה, דוידי קילף מעליו את דמות הפוליטיקאי וחזר להיות הילד מבאר שבע, נכד ליוצאי ח’ונסאר.
“12 שנים אני ראש עיריית שדרות, והגשמתם לי חלום – סוף סוף מדברים פרסית על הבמה הזו”, אמר דוידי בעיניים נוצצות. הוא שיתף את הקהל בזיכרונות אינטימיים מבית סבא, זיכרונות שעיצבו את זהותו: “גדלתי במשפחה שבה כולם גרו באותה שכונה בבאר שבע. בשבתות היינו באים לסבא, שהיה מניח מזרונים במרפסת ומחלק לנו ספרי תהילים. אני זוכר את שער הברזל בכניסה, היינו מטפסים עליו והוא היה חורק, וסבא היה צועק בפרסית: ‘הו יהודה, הו יהודה!'”.
דוידי המשיך ותיאר את הלב של הבית – המטבח: “סבתא שלי לא הייתה בשלנית גדולה, אבל היא ידעה להכין ‘גונדי-צ’י’ (גונדי קטן) בסיר קטן. זה היה סיר פלא, לא משנה כמה נכדים היינו מגיעים, ותמיד היינו הרבה בלי עין הרע, האוכל היה מספיק לכולם לכל השבוע. תמיד היה שם את ה’ג’ון-ג’ון’ הזה – ביטוי של אהבה שמוצמד לשם. ‘אלון-ג’ון’. זו תרבות של שמחה, של משפחתיות”.
בראיון עמו, דוידי הדגיש גם את החזון שלו לעיר: “שדרות היא מעצמה של תרבות. יש לנו את פסטיבל קולנוע דרום, את פסטיבל הבלוז ועכשיו את הפסטיבל האיראני. המסר המרכזי שלנו הוא שמכל משבר אנחנו יוצאים טובים יותר. אנחנו רוצים להיות שמחים, ומאחלים לכולם להיות שמחים – וזה יקרה באמת כשהשלטון הרע באיראן ייעלם. החלום שלי הוא להגיע יום אחד לביקור בכפר שבו נולדו הוריי”.
דנה שמח: “גשר מעל הפוליטיקה”
מי שאחראית לחלום הזה היא *דנה שמח, יוזמת הפסטיבל, שנשאה נאום שהיה כתב הגנה נלהב על כוחה של התרבות. שמח, שגדלה בנגב כבת להורים יוצאי איראן, דיברה על הפסטיבל לא רק כאירוע אמנותי, אלא כשליחות.
“הערב הזה הוא לא רק יוזמה תרבותית, הוא חלום”, אמרה שמח בקול נרגש. “זה חלום על גשר אנושי שנולד מרצון אמיתי לחבר בין העמים. אנחנו יודעים שהמציאות מורכבת, והפוליטיקה קשה, אבל יש אמת אחת גדולה יותר: לתרבות יש כוח לחצות גבולות, דתות וממשלות. התרבות מגיעה מהלב ונכנסת ישר ללב”.
שמח פנתה בנאומה ישירות לעם האיראני, בחלקו אף בשפה הפרסית, במסר של סולידריות נדירה: “לנשים האמיצות, ליוצרים, למוזיקאים, לסטודנטים ולכל מי שממשיך לחלום על חופש באיראן – אנחנו איתכם. אל תוותרו על החופש שלכם. אנחנו כאן כדי להכיר את המורכבות והאנושיות שלכם דרך הקולנוע, מעבר לכותרות החדשות המפחידות”.
“כאן החיים ממשיכים”
הדברים של שמח ודוידי מקבלים חיזוק משמעותי ממי שמכיר את המציאות האיראנית מקרוב. בבק יצחקי, כתב ערוץ האופוזיציה “איראן אינטרנשיונל”, הסביר בראיון בשטח מדוע הפסטיבל הזה כל כך חשוב דווקא עכשיו.
“תשמע, בגלל שזה בשדרות, יש פה מסר ישיר למשטר האיראני”, אומר יצחקי. “אמנם בצד השני של הגבול (עזה) יש הרס שהם גרמו, אבל בצד הזה – החיים ממשיכים. יש פסטיבלים, ולא סתם פסטיבל איראני. אנחנו בונים גשר בין שני העמים מעל הממשלות. לא משנה איזו ממשלה יש פה או שם, מדובר בשני עמים עם היסטוריה משותפת של 2,500 שנה, שמעולם לא הרימו חרב זה על זה”.
גם סהר סעידיאן, שדרנית “כאן פרסית”, מאשרת שהפסטיבל יצר רעידת אדמה קטנה: “הפסטיבל עשה ‘באזז’ אדיר. אפילו העיתונים של המשטר הגיבו בזעם, וזה סימן שעשינו משהו נכון. הם מנסים לטעון שאנחנו מנצלים את התרבות שלהם, אבל בפועל הגיעה לכאן משלחת של גולים ומשפיענים שתומכים בישראל”.
האורח מלונדון: “המשטר הוא תא סרטני, ישראל אינה אפרטהייד”
אחד הקולות הבולטים והמפתיעים ביותר בפסטיבל הוא זה של **יונס סדגיאני, פרשן פוליטי ומשפיען רשת המתגורר בלונדון. סדגיאני הוא דמות חריגה בנוף: יליד איראן, אינו יהודי, ובכל זאת מגדיר את עצמו כ”מעריץ גדול” של ישראל. זוהי הפעם השנייה שהוא מבקר בארץ, הפעם כחלק ממשלחת של השגרירות לפסטיבל.
“אני לא יהודי, נולדתי באיראן, אבל אני כאן כי התרבות הפרסית והישראלית דומות מאוד”, הוא אומר בראיון נחרץ בשדרות. סדגיאני לא חושש להשתמש במטפורות קשות כשהוא מתאר את המצב בארצו: “הרפובליקה האסלאמית היא לא איראן. זה כמו תא סרטני שהשתלט על המדינה כולה. במקום לדאוג לעם, הם מזרימים כסף לחמאס, לחיזבאללה ולחות’ים”.
עבור סדגיאני, הנוכחות הפיזית בישראל היא כלי נשק במלחמה על התודעה העולמית. “חשוב לי להעביר מסר לעולם: הישראלים הם אנשים טובים שפשוט רוצים לחיות בשלווה. הם לא מבצעים רצח עם (ג’נוסייד) והם לא מדינת אפרטהייד – כל אלו שטויות גמורות. בתור איראני שאינו יהודי, אני מרגיש חובה מוסרית להפיץ את האמת הזו ולומר בקול ברור: אנחנו לא אויבים”.
“הסופרת האיראנית אמרה לי: נשמע לי נפלא”
בין הקהל הרב, בלט גם הבמאי הבינלאומי ערן ריקליס, שסרטו “לקרוא את לוליטה בטהראן” הוקרן באירוע החגיגי. הסרט, המבוסס על רב-המכר העולמי, מציג את סיפורן של נשים המנסות לשמור על שפיות תחת הדיקטטורה בטהראן של שנות ה-80. בראיון בפסטיבל, חשף ריקליס את המסע הארוך שעבר הסרט ואת שיתוף הפעולה הבלתי אפשרי לכאורה בין במאי ישראלי לצוות איראני.
“לפני 15 שנה קראתי את הספר ונדלקתי עליו מיד”, משחזר ריקליס. “בהתחלה אמרתי לעצמי ‘אין סיכוי שבמאי ישראלי יוכל לגעת בחומר נפץ כזה’. אבל השנים עברו, ולבסוף הגעתי לסופרת, אזאר נאפיסי. שאלתי אותה ישירות: ‘תגידי, נראה לך הגיוני שישראלי יטפל בסיפור שלכם?’. התשובה שלה הפתיעה אותי. היא אמרה: ‘נשמע לי נפלא'”.
ריקליס מתאר הפקה ייחודית שחצתה גבולות פוליטיים: “אמנם לא יכולתי לצלם בטהראן, אבל ליהקתי את הסרט עם כל כוכבות הקולנוע האיראניות הגדולות שנמצאות כיום בגולה. למרות המצב המלחמתי, אני חושב שנכון לעשות את החיבור הזה. בסופו של דבר, אנחנו אנשים די דומים. הסרט הזה הוא על הרוח האנושית והניסיון להימנע מדיקטטורה – וזה סיפור רלוונטי לכל מקום בעולם, גם היום”.
הניצחון של הרוח
בשורה התחתונה, הפער בין הכותרות הזועמות בטהראן לבין החום האנושי בשדרות הוא הסיפור כולו. בעוד המשטר רואה בפסטיבל “גניבה”, דוידי, שמח, ריקליס והאורחים מאיראן רואים בו תקווה. כפי שסיכם ראש העיר דוידי בפרסית רצוצה אך גאה לפני שירד מהבמה: “פנינו לשלום. אנו מחכים לחיים טובים ומשותפים יחד, כפי שהיה בעבר”.
