הוא התחיל כמתדלק בערבה והפך לטייקון תיירות שזכה באות הנשיא על פתיחת לבו וכיסו למפוני העוטף. סיפורו הבלתי ייאמן של סמי אלקרינאוי –אינו עונה על אף סטריאוטיפ, אלא מגלם בעצמו את כל נקודות המפגש של החברה הישראלית: בדואי שחי בין יהודים; מתדלק שהפך לאימפריית תיירות ומוסלמי ציוני שמעריץ את בן־גוריון. פגשנו אותו במלון החדש שחנך במצפה רמון שהפכה ‘לממ”ד של המדינה’
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
המדבר הוא מקום שבו הזמן מפסיק להיות קו ישר והופך למעגל. הוא סופג את הכל – את החום הכבד, את השתיקות הארוכות, ואת הסיפורים של אלו שבחרו לקשור בו את גורלם. במצפה רמון, העיירה שפעם נחשבה לסוף העולם שמאלה, החיים היום פועמים בקצב אחר. זהו קצב של יצירה, של חיכוך בריא בין ישן לחדש, ושל אנשים שהפכו את החול לזהב.
המקלט שהפך לגלריה: רוח הזמן במצפה רמון
בערב הראשון שלי כאן, אפליקציית פיקוד העורף הבהבה. התראה. אבל במצפה, נדמה שהחרדה נשארת אי שם בכביש 40, מטפסת לאט במעלה הצוקים ומתפוגגת מול המכתש. אני הולך ברובע הבשמים, המקום שהפך ממרכז תעשייתי ישן ללב הפועם של האמנות המקומית. האנגרים למחול, בתי קפה קטנים, ואוצרות של מלונות בוטיק.
אבל כאן, במצפה רמון, נלחמים בפחד בדרך מקורית – המקלטים הציבוריים הפכו לגלריות. המקום שהיה פעם נקודת עצירה בדרך לאילת, הפך ל”עיר מקלט” של ממש לפליטי חופש מכל הארץ. האוכלוסייה כאן הוכפלה מאז תחילת המלחמה, והרוח המקומית רק מתחזקת.
דוניה: כשהמדבר פוגש את הנשמה
בלב הרובע נחנך זה לא מכבר מלון “דוניה” (Dunia). כשנכנסתי בשעריו, הרגשתי מיד את היד המכוונת. העיצוב הוא לא רק אסתטיקה, הוא סיפור. אני מביט סביבי בלובי, ורואה שורות של ספות עור חומות בסגנון צ’סטרפילד, שטיחים אדומים שמרככים את הרצפה הקרירה, וצמחי פמפס גבוהים שמוסיפים תנועה רכה בחלל הלבן והגבוה. זהו שילוב של יוקרה אירופאית עם פשטות מדברית חשופה.
בחדר שלי, התקרה הגבוהה מעניקה תחושת מרחב אינסופית. אני מרים את הראש ורואה מיצב של בולי עץ גולמיים התלויים מהתקרה, כאילו מנסים לגשר על המרחק בין האדמה לשמיים. על הקיר תלוי צילום רחב ידיים של יעלים שהפכו לבני בית במצפה רמון, ועל קיר אחר אבן המכתש המקומית משולבת בבנייה, גסה ואותנטית.
אפילו התאורה כאן היא מחשבה עמוקה על אווירה. מנורות מרוקאיות מוזהבות, מנוקבות בחורים קטנים, מטילות צללים של תחרת אור על הקירות הלבנים. זהו אור צהבהב, קלוש ומלטף, שמעניק תחושה של רקמת אוהל בדואי מודרני.
סינדרלה של החולות: הסיפור של סמי אלקרינאוי
מי שעומד מאחורי הפלא הזה הוא סמי אלקרינאוי. סמי (52) הוא איש שאי אפשר להכניס לשום משבצת. הוא מגלם בתוכו את כל המורכבות הישראלית: בדואי שחי בין יהודים, מוסלמי ציוני שמעריץ את בן-גוריון, ומי שהתחיל כמתדלק בתחנת דלק נידחת והפך לאימפריית תיירות.
“הגעתי לעבוד בשנת 1988 בתחנת דלק בעובדה”, הוא מספר לי כשאנחנו יושבים בבוקר בפתח המלון. סמי עבד אז מסביב לשעון, במקום מוזנח ונידח, אבל הוא ראה את מה שאחרים לא ראו. הוא פיתח קשרים, הקשיב לאנשים שעברו בדרך, והבין שהמכתש הוא לא רק בור באדמה – הוא מגנט של יופי.
מהמאהל בחניון בארות, דרך הקמת רשת חנויות הנוחות “יילו” יחד עם מודי בן שך, ועד לרכישת מבנים נטושים של עמידר והפיכתם למלונות יוקרה – סמי רץ קדימה. כשישרוטל הקימו את “בראשית”, הוא לא פחד. הוא בנה מלון למגורי העובדים שלהם, הקים מסעדות והפך כל “פיל לבן” לפנינה תיירותית. “זו ציונות אמיתית”, אמרו לו אנשים, “אתה לוקח דברים מכוערים והופך אותם לפנינה”.
הלב הרחב בשעה הקשה ביותר
אבל הסיפור של סמי הוא לא רק סיפור של עסקים. הוא סיפור של לב. ב-7 באוקטובר, כשמדינת ישראל עצרה את נשימתה, סמי פתח את שערי המלונות שלו. 2,000 מפונים מהעוטף הגיעו אליו. הוא אירח אותם ללא עלות, גם בלי עזרה מהמדינה בשלבים הראשונים. “הציעו לי להוציא אנשים כדי לקבל פיצויים, אבל לא יכולתי לעשות את זה למשפחות שיקיריהם נרצחו”, הוא אומר בפשטות מצמררת.
המעשה הזה לא נעלם מעיניו של נשיא המדינה, יצחק הרצוג, שהעניק לסמי את “אות הנשיא להתנדבות”. סמי, שמתרגש עדיין מהמעמד, ממשיך לפעול למען עתיד טוב יותר, לוקח משלחות הסברה למדינות המפרץ ומראה לעולם את הפנים היפות של הדו-קיום הישראלי.
הוא גר עם בני משפחתו במצפה רמון וגם כיום ממרום מעמדו הוא לא מתבייש להפשיל שרוולים כשצריך. כך למשל המפגש הראשון שלנו היה בחדר האוכל שמעוצב בסגנון מאהל בדואי. שם כשנכנסתי לאכול ארוחת הבוקר הציע לי בחור נחמד עזרה בהגשת האוכל. מפה לשם התברר לי שמדובר בסמי האיש שזוכר תמיד מהיכן הגיע כשהוא מציע קפה לאנשי הבטחון של הישוב או כשהוא מציע לרעייתי עזרה בשליחת קורות חיים למשרת חינוך מיוחד
המלון נפתח בינואר האחרון, בצעד אמיץ בעיצומה של הלחימה. טדי וסוהייב, שמנהלים את המקום, מספרים על משפחות שהעבירו כאן שבועות שלמים בחיפוש אחר רגע של נורמליות. “בתחילת המלחמה הייתה פה רק אזעקה אחת,” אומר טדי, “מאז, זה המקום היחיד שבו אנשים באמת מצליחים להוריד דופק.”
תובנה של בין ערביים
כשאני יוצא מ”דוניה”, המלון שבו התפוסה מלאה עד פסח (ובצדק), אני מבין שמצפה רמון היא הרבה יותר ממקום גיאוגרפי. היא מצב נפשי. סמי אלקרינאוי לא רק בנה מלונות; הוא בנה גשרים של אמון בתוך חברה שסועה.
בסופו של יום, כשאנחנו מסתכלים על המכתש העצום, אנחנו מבינים כמה אנחנו קטנים, וכמה המעשים שלנו יכולים להיות גדולים. במקום שבו אנשים מחפשים מקלט מהמציאות, הם מוצאים אצל סמי בית. מצפה רמון אולי מרגישה כמו ממ”ד אחד גדול בלי אזעקות, אבל היא בעיקר הוכחה לכך שמהמדבר יכולים לצמוח לא רק קוצים, אלא גם פרחים נדירים של אנושיות וחסד.
כמו שאמר לי סמי לסיום: “בסוף אין על מצפה. צריך עוד להשקיע. אנשים במלחמה מצאו להם כאן מקלט”. ואולי זה השיעור הכי חשוב שלמדתי כאן – שהמקלט האמיתי הוא לא רק קירות הבטון, אלא הלב של האדם שפותח לך את הדלת.
