ברחתי מאימת הטילים של המרכז למצפה רמון, העיירה המדברית נטולת האזעקות שהפכה מאז פרוץ המלחמה לנווה מדבר שמאפשר נשימה. בין המקלטים שהפכו לגלריות, החזון המדברי של סמי אלקרינאוי במלון “דוניה” והקולינריה המנחמת של ה”סומסומייה”, פגשתי פליטי חופש, אמני קרקס ויזמים אמיצים שמסרבים להיכנע לחרדה. מסע סוחף אל המקום היחיד בארץ שניתן למצוא קצת שלווה בימים אלה
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
במרחק שלוש שעות נסיעה מגוש דן הרועש, בין צוקי המכתש לשמיים המאובקים של הנגב, שוכנת בועה של שפיות ארוזה באבן גיר. בעוד ישראל של אפריל 2026 מנסה לעכל את המציאות המורכבת של המערכה מול איראן, מצפה רמון הפכה מנקודה מבודדת על המפה ל”עיר מקלט” נפשית. כאן, השקט הוא לא רק היעדר רעש; הוא הצהרה, הוא מרחב נשימה, הוא המקום שבו הפחד הופך ליצירה.
המסע דרומה בתחילת השבוע הזה היה תזכורת צורבת למציאות הישראלית. בבאר שבע, התחנה המרכזית רעדה לקול אזעקה צורמת ששלחה אותנו למקלט צפוף ומחניק. בדרך למצפה, עשן שחור וסמיך שהיתמר מנאות חובב – תוצר של פגיעת רסיס במפעל לחומרים כימיים. אבל ככל שהכביש התפתל עלה וירד, המתח התפוגג. מצפה רמון, העיירה שהוכתרה כמקום עם הכי פחות אזעקות בכל המלחמה הזו, קיבלה את פנינו ברוגע כמעט בלתי נתפס.
המבצר של סמי: אומץ בלב רובע הבשמים
בלב רובע הבשמים, המוכר גם כרובע האמנים – מרכז תוסס של מלונות בוטיק, גלריות והאנגרים למחול – עומד מלון “דוניה”. הוא נפתח בינואר האחרון, בצעד אמיץ בעיצומה של הלחימה. טדי וסוהייב, שמנהלים את המקום, מספרים על משפחות שהעבירו כאן שבועות שלמים בחיפוש אחר רגע של נורמליות. “בתחילת המלחמה הייתה פה רק אזעקה אחת,” אומר טדי, “מאז, זה המקום היחיד שבו אנשים באמת מצליחים להוריד דופק.”
המלון עצמו הוא מלאכת מחשבת של יזמות מקומית. מי שעומד מאחוריו הוא סמי אלקרינאוי (52), טייקון תיירות מקומי שגר במצפה עם משפחתו. סמי הוא דמות ששוברת כל סטריאוטיפ ישראלי: בדואי שחי בלב קהילה יהודית, מוסלמי ציוני שמעריץ את דוד בן-גוריון, ומי שהפך מזבלות לאימפריה של אירוח. החושים העסקיים שלו חדים כתער; הוא הקים את מלון המגורים לעובדי “בראשית”, פתח את מסעדת “זרקא” הצופה למכתש, וזיהה את הפוטנציאל בהאנגרים הנטושים עוד לפני שהפכו לטרנד. בפרוץ ה-7 באוקטובר, סמי אירח במלונו 2,000 מפונים מהעוטף ללא עלות, מעשה שזיכה אותו באות הנשיא.
העיצוב של “דוניה” מספר את סיפורו של סמי ושל המדבר: סוויטות שמשלבות אבן ממכתש רמון לצד כולנסאות עץ גולמיים היורדים מהתקרה. אור צהבהב קלוש ממנורות מרוקאיות מאיר את הקירות, וטקסטיל בגווני חום מדברי מעניק תחושה של רקמת אוהל בדואי. אפילו חדר האוכל מעוצב כאוהל רחב ידיים, עם שטיחים פרסיים וריצוף אבן מצפה, שם מוגשת ארוחת בוקר על שולחנות ערוכים במפות משובצות, המזכירה אירוח בדואי מודרני במיטבו.
“חופרים מקלטים”: האמנות כמרחב מוגן
במצפה, הפחד מקבל טיפול באמנות. אני נזכר במילים של קורין אלאל: “אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו… חופרים מקלטים”. כאן, המקלטים היחידים במרחב הציבורי הפכו לגלריות. על קיר לבן ומחוספס, לצד שלט ירוק של “מרחב מוגן”, פורחת אמנות מקומית. המקלט של עידו צימרמן (קדרות וקרמיקה) ואביטל איפרגן (חריטה בעץ) הוא עדות חיה לכך שבמקום לחפור פנימה מתוך פחד, אנשי מצפה חופרים פנימה כדי להוציא יופי. מקלט אחר משמש כמרכז “עשה זאת בעצמך” ציבורי, מקום שבו הקהילה בונה את עצמה מחדש, תרתי משמע.
הבוקר שלי נפתח בערפל כבד שעטף את המכתש, מעלים את התהום ומותיר רק קווי מתאר של צוקים רחוקים. בטיול מוקדם אל שפת המצוק, הערפל נראה כמעט כחומר מוצק, מסתיר את בנייני המגורים המרובעים של העיירה ומשאיר אותי לבד עם השקט. זהו רגע של התבודדות מבורכת, רגע שבו המלחמה שבחוץ נראית כמו זיכרון רחוק.
פילוסופיה על הצלחת: מסומסומייה ועד מן
הקולינריה במצפה היא חלק בלתי נפרד מהריפוי. במסעדת “סומסומייה” של אבישי נגר ושרון בריק, התפריט נשען על פילוסופיה רמב”מיסטית. אבישי, עם כובע הברט המזוהה איתו, מנהל את המקום ביד רמה במרכז מסחרי ישן. “מאז המלחמה עם איראן, העסקים פה מפוצצים,” הוא מספר. “אתמול היה היום הכי עמוס מאז שפתחתי.”
במסעדה אני פוגש את אבנר אלבינצר, דמות מקומית המכונה “הגורו העליון”. איש עסקים שעשה את הונו בארה”ב, הפך לרוכב מוטוקרוס מהטובים בארץ וקבע את מקומו במצפה. האוכל של אבישי – מותאם למשפחות והוא ברמת הכנה של מסעדת שף אפילו הסלט הירוק נימוך בפה במיקס של טעמים.
בבוקר, בבית הקפה-מאפייה ‘מן’ (מגדניה מדברית), הריח של הבצק האפוי מנצח את האובך. שם אני פוגש את בן אלזעיר, שנמלט מהצפון בפעם השלישית. “פה אני מתאוורר נפשית,” הוא אומר. בן הגיע בעקבות האהבה לחברה מצפאית, ומוצא נחמה בקרואסון פריך במילוי ביצה ובמאפה עשיר בעגבניות צלויות וגבינה, המעוטר בסומאק ארגמני.
בשולחן ליד יושבים אסיה ושגיא סול, צמד קרקסנים שהגיעו מחיפה המטווחת עם תינוקת קטנה. “לרוץ לממ”ד עם תינוקת זו חוויה קשה. החלטנו לבוא לפה כי יש פה קהילה שמאפשרת,” אסיה אומרת. ברגע של חסד, היא נעמדת על ידיה מעמידת ראש מעל התינוקת שלה על שולחן העץ. זוהי התמונה של מצפה רמון : איזון עדין במציאות הפוכה.
הלילה של המדבר: צילום פילם ובירה
בערב, בתוך הערפל שחוזר לעטוף את העיירה, אני מוצא את עצמי בפאב הקהילתי “הברך”. שם, בין צלילי מוזיקה חיה, אני פוגש את הצלם לני אלוורז. הוא הגיע עם חברים נגנים כדי “לברוח קצת מהמרכז”. לני מצלם אותם במצלמת פילם ישנה, מתעד רגעים שאי אפשר למחוק בלחיצת כפתור, בדיוק כמו הזיכרונות שהמקום הזה מייצר.
הכוח של מצפה הוא באנשיה. אנשי הקרקס על הדשא, האמנים במקלטים והיזמים שפותחים מלון תחת אש – כולם יחד יוצרים מארג אנושי שמאפשר לשמור על שפיות כשהעולם בחוץ משתגע.
המדריך למתאוורר: מפת דרכים קולינרית ואירוח
כדי להפוך את הבריחה למדבר לסיפור שלם, ריכזנו עבורכם את הנקודות שבהן הגוף והנפש מוצאים מנוחה, שובע והשראה.
הבית הרחק מהבית: מלון “דוניה” (Dunya)
חווית אירוח מדברית-מודרנית בלב רובע הבשמים. מקום שבו האבן הגולמית והטקסטיל הרך יוצרים מקלט של שפיות.
- כתובת: הר בוקר 5, מצפה רמון.
- טלפון : 08-976-8297
- בקיצור: מושלם למי שמחפש עיצוב מוקפד, שקט ותחושה של “עיר מקלט” מעוצבת.
הנשמה של המכתש: מסעדת “סומסומייה“
מטבח ים-תיכוני מודרני המבוסס על חומרי גלם מקומיים
- כתובת: נחל ציה 7, מצפה רמון.
- שעות פעילות: * רביעי עד ראשון: 17:00 עד 22:00.
- שישי (צהריים): 11:00 עד 16:00.
- שבת: 13:00 עד 22:00.
- טלפון: 053-332-0337
- מומלץ מאוד להזמין מקום מראש דרך אפליקציית Tabit.
בוקר של ערפל: מאפיית “מן” (מגדניה מדברית)
הנקודה המושלמת להתחיל בה את היום בלב רובע הבשמים. המאפים בגרסת הבוקר הקריספית שלהם.
כתובת: הר הרדון 8
- ההמלצה שלי: אל תוותרו על הקרואסון עם הביצה או על מאפה העגבניות הצלויות והגבינה עם נגיעות הסומאק. השילוב האידיאלי לקפה של בוקר מדברי.
- סגור בחול המועד פסח
תרבות במרחב המוגן: גלריות המקלטים
אל תחמיצו ביקור במקלטים הציבוריים שהפכו לחללי יצירה חיים ותוססים.
- גלריית עידו צימרמן ואביטל איפרגן: חוויה של קדרות וחריטה בעץ בתוך חלל תת-קרקעי שהפך ממרחב של חרדה למרחב של יופי.
טיפ מהשטח: במצפה רמון, הדרך הטובה ביותר למצוא פנינים נסתרות היא פשוט לעקוב אחרי ריח המאפים הטריים או אחרי צלילי מוזיקה שבוקעים מהאנגר אקראי. אל תפחדו ללכת לאיבוד – שם נמצאים הסיפורים הכי טובים.
