אבק זהוב עלה באוויר המדבר, עוקב אחר שיירת ג’יפים ארוכה שפילסה את דרכה בנוף בראשיתי. מאחורי כל הגה ישב מתנדב, ולצדו גיבור. עמותת ‘שולחן עגול 5’ – גוף התנדבותי של אנשי עסקים מכל הארץ – יצאה ליומיים של מסע ריפוי מפנק עם חיילים פצועי גוף ונפש. תיעוד של מסע אל הנופים הפתוחים, ואל הפצעים השקופים שמחפשים מקום להתרפא.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
המסע החל בהתכנסות בשוהם, אך מהר מאוד עזב את כבישי האספלט המוכרים. כשהגלגלים חרכו את שבילי העפר הכבושים של הנגב והג’יפים החלו לטפס במעלה צין, משהו במתח של המשתתפים החל להשתחרר. האבק הזהוב שעלה היה כמעט סמלי, מכסה את דאגות היומיום וחושף את הנוף הפנימי.
אחד מהם הוא יובל (שם בדוי). הוא הסכים לדבר, אך התרחק מהמצלמה. “אני מעדיף שלא יזהו אותי בצילום,” הוא אמר בכנות שקטה. “אפילו המשפחה והחברים לא יודעים שנפצעתי.” הוא נושא פציעה שקופה, פוסט-טראומה, וניכר היה שההגעה לטיול היא מאמץ אדיר עבורו. “אני חושב שזה הרבה בזכות גולן,” הוא הודה, בהתייחסו לאחד המתנדבים. “הוא פשוט ראה אותי, ראה את הצרכים שלי והקשיב.”
השיירה גלשה לעצירת התרעננות בעין עקב. המים הקרירים בלב המדבר הלוהט היו זריקת חיוניות. מהחלונות הפתוחים בקעו צחוק ואגודלים מונפים מעלה. בין המטיילים אני פוגש את עטרה, חיילת מחייכת מיחידת קרקל, לבושה בחולצה הלבנה של הטיול. סיפורה יוצא דופן. “אני בת למשפחה חרדית חוזרת בתשובה מהיישוב אלעד,” היא מספרת. “אני היחידה מהמשפחה שחזרה בשאלה. אבל ההורים שלי מקבלים אותי מאוד יפה.” כשאני שואל על החוויה שלה, עיניה נדלקות. “בהתחלה לא הבנתי מה הולך לקרות, אבל לראות את ההשקעה פה זה ‘אימאל’ה’, מרמת הסאונד והאוכל ברמת שף.”
כמו כולם כאן, גם היא נושאת את צלקות המלחמה. “נפצעתי בשביעי לאוקטובר,” היא משתפת. “קפצנו לגבות את מוצב סנאי בישובי העוטף.” היא לא ממהרת לגעת בעצב החשוף ורק רומזת על מראות ודברים שנתקלה בהם. אולי בגלל זה, הרגעים האלה של ‘ביחד’ מקבלים משמעות עמוקה יותר. “מעולם לא הייתי בטיול שהיה לי כל כך כיף עם אנשים,” היא מתוודה, וברור שכל מילה יוצאת מהלב.
היום הראשון נמשך בסדנת דרבוקות קצבית בחניון הרועה, וכשהשמש שקעה וצבעה את השמיים בגוונים של אש, הקבוצה הגיעה למנוחה בחאן ‘צל מדבר’ במצפה רמון. אחרי ארוחת ערב מפנקת של נתחי בשר עסיסיים ומופע סטנדאפ משחרר, הקבוצה התאספה סביב מדורה גדולה, על שפת מצוק הצופה אל מרחבי מכתש רמון. שם, מול אפלה אינסופית, כשהכוכבים מנצנצים במלוא תפארתם בלילה המדברי נטול האורות העירוניים, הלבבות נפתחו.
לצלילי גיטרה שקטים, החלו לעלות הסיפורים. “בהתחלה חשבתי שאני גיבור גדול והדחקתי את הכל,” שיתף עמית, חייל ששרד בנס פיצוץ מחבל מתאבד סמוך אליו. “אתה מדחיק,” הוא המשיך, “עד שהכל ‘מתפוצץ’.” הדימוי הזה קיבל משמעות מצמררת ממי שחווה פיצוץ אמיתי.
הפציעה השקופה הייתה נוכחת מאוד בשיח סביב האש. הנתונים הרשמיים מדברים על 3,769 חיילים שהוכרו כסובלים מפוסט-טראומה מאז ה-7 באוקטובר, אך למעלה מ-9,000 כבר הגישו בקשות הכרה. אחד החיילים שר בשקט, וסיפר על חוויה טיפולית שעבר ב”חוות חוסן” של דני במושב סתריה, מקומות שנפתחים כעת ברחבי הארץ כדי לתת מענה לצורך האדיר בריפוי.
בוקר שני
הבוקר השני נפתח אל נוף עוצר נשימה. יצאנו לטיול ג’יפים אל בטן המכתש. באחת התצפיות, שלושה לוחמים טיפסו על גג אחד הג’יפים, ובאחווה שקטה, חובקים זה את זה, צפו יחד אל המרחב האינסופי. הרגע הזה, שלוש צלליות על רקע ההרים, סיכם אולי יותר מכל את כוחו של ה’ביחד’. עורב שחור המריא בפתאומיות מבין הסלעים, חייל נוסף, חובש כובע , שנפצע בינוני בעזה, הביט בנוף ואמר: “מראות שכאלו עוזרים לי לשכוח לרגע מתלאות היום היום.”
את כל האופרציה המורכבת הזו מובילים אנשים עם לב ענק. אחד מהם הוא גולן ברק, שנסע בטנדר עמוס בציוד, כולל נגרר ובו כל מה שצריך לקמפינג. הוא לא סתם מתנדב. גולן הוא אב שכול, שבנו, רב-טוראי תמיר ברק ז”ל, לוחם הנדסה קרבית, נפל בפעילות מבצעית בכיסופים. גולן הוא גם אח שכול, שאחיו, בני ברק ברוקס ז”ל, נפל בקרבות רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. האיש הזה, שחווה אובדן כפול, מקדיש את חייו כדי לתת לאחרים, כדי לרפא.
הסוד של “שולחן עגול”: הנאה פלוס משמעות
אז מיהם האנשים שעומדים מאחורי המבצע הלוגיסטי המורכב הזה, שכלל כ-100 מתנדבים ו-74 חיילים? כדי להבין את הכוח המניע, אני משוחח עם גולן מימון מרמת גן, חבר בעמותת ‘שולחן עגול 5’ (המספר חמש מציין את הסניף השייך לתל אביב) ובעצמו מנהל פיתוח תוכנה.
“‘שולחן עגול’ הוא מועדון בינלאומי,” גולן מסביר, “המונה כ-40,000 חברים פעילים בכ-60 מדינות, אשר עושים ונותנים למען הקהילה. פה בארץ, זה הולך חזק לכיוון של תרומה.”
“המטרה שלנו היא מפגש של אנשים טובים, אחת לשבועיים, בבתים שלנו,” הוא ממשיך. “אף אחד מאיתנו לא מקבל שכר. כלל הפעילות מתבצעת על ידי ה’שולחנרים’ בהתנדבות מלאה, ברוח שליחות ורצון מלא לעזור. אין לנו משרדים, לא משכורות ולא רכבים. הכל תרומה נטו לקהילה.”
בניגוד למה שאפשר לחשוב, לא מדובר ברשת עסקית. “ממש לא,” הוא צוחק. “יש שם אנשי עסקים, יש שכירים, יש הכל מהכל, אבל זו ממש לא המטרה. אני, למשל, שכיר 20 שנה. יש בינינו איש פרסום, רואה חשבון, רופא שיניים ועורך דין מצליח. כל אחד משהו אחר. יש עצמאיים, יש בעלי חברות. אין משהו אחד משותף חוץ מהרצון לעשות טוב.”
אז מה כן מחבר אותם? גולן משתף בתובנה מעמיקה: “פעם קראתי בספר של חוקר אושר, שאחד הפקטורים הכי חשובים לאושר זה השילוב בין הנאה רגעית לבין משמעות. חברי ‘שולחן עגול’ נהנים אחד מהשני ואוהבים אחד את השני. לא יכולה להיות תרומה אם לא יהיה כיף בתוך כל הסיפור הזה.”
הפילוסופיה הזו מסבירה איך גויסו 50 נהגי ג’יפים פרטיים ועוד עשרות אנשי לוגיסטיקה, טבחים, חובשים, שני רופאים, רכב קירור לבשרים שתרמה רשת מסעדות, ואפילו ספרית. “היו שם מלא נהגי ג’יפים שבחיים לא הכירו אותנו קודם, בדיוק כמוך,” הוא אומר לי. “הם הגיעו, אמרו ‘וואלה, טיול ג’יפים, אני רוצה לבוא להתנדב’. הדבר המדהים הוא שאחרי שהם מכירים אותנו, הם רוצים לבוא לעוד ועוד פעילויות. למה? כי בסוף, הם נהנים מאוד. הם גם תורמים וגם נהנים מהעשייה.”
דוגמה מצוינת לכך היא הצוות ברכב הצילום. אני, כותב שורות אלו, התנדבתי לתעד את המסע. יחד עם עוד שני צלמים אחד מהם צלם רחפן שביום יום מצלם פרסומות לרכבי יוקרה. את הרכב נהג מעיין טירנגל, עובד חברת פרסום מחולון, שהסביר את המוטיבציה המשותפת לרבים: “מאז ה-7 לאוקטובר, כל אזרח מנסה לעזור ככל המתאפשר לו. אם זה בתחילת המלחמה בהתנדבויות שונות לשנע ציוד לחיילים, או בארגון ארוחות, ואם זה לאחרונה בעזרה, ואפילו אם היא קטנה, לפצועי המלחמה.”
עבור מעיין, ההחלטה הייתה מיידית. “כאשר שמעתי על התארגנות טיול הג׳יפים, לא היה לי ספק שארצה לתרום את חלקי. אם זה בארגון תרומה מחברת ממתקים ידועה, אם זה בלארגן ג׳יפ שילווה ויצלם ואם בכל מה שאתבקש. התנדבות מעין זו היא מהמקרים שכל הצדדים מרוויחים. גם החיילים הגיבורים שלנו, אבל גם המתנדבים.”
לגולן מימון עצמו יש חיבור אישי למסע. “הבאתי לטיול בחור שאני מכיר שנפצע ב’חרבות ברזל’ ועובד אצלי ב’מקס’,” הוא מספר. “הוא נפצע קשה ממטען, היה פצוע אנוש, ועדיין בטיפולים. ואיך הוא הגיב? מדהים. כמו כולם. הם היו ב’היי’ גבוה מאוד.”
“קראנו לכם דור השוקולד. טעינו”
המסע הגיע לסיומו בארוחת צהריים בחורשת קק”ל במצפה רמון. ושם, חיכתה לחיילים ההפתעה שסיכמה את רמת ההשקעה – עמדת שווארמה לוהטת. “לא האמנתי שהם הצליחו להשיג ‘גלגל שווארמה לוהט’ באמצע המדבר,” צחק יובל, הלוחם שפגשנו ביום הראשון. “זה מראה כמה אכפת להם.” מאחורי הפינוק הזה עמד ביסאן בהגאת, דרוזי מהיישוב ינוח-ג’ת (“טעם השף”), שהתנדב במיוחד.
ואז, ברגעי הסיכום המרגשים, כשהבטן מלאה והלב מוכן להקשיב, לקח את המיקרופון שבתאי צרפתי, אחד מוותיקי המתנדבים בחבורה. בקול נרגש, הוא פנה לחיילים וביקש לומר להם דבר אישי.
“אני חייב לכם התנצלות,” הוא פתח, והשקט השתרר. “היות וקראו לכם ‘דור הטיק טוק’… ואני שמתי עליכם שם, ‘דור השוקולד’. ובזה אני רוצה להתנצל. אני זלזלתי בדור שלכם”
דמעות עמדו בעיניו ובעיני השומעים כשהמשיך: “נוכחתי לדעת שאתם הגדולים, הגדולים מכולם. אני מתרגש… ממש רציתי לדבר הרבה על הנושא הזה, אבל אין לכם זמן”. לאחר מכן הגיע חייל להודות לצרפתי והוא אמר לו מילים נוקבות : “אני מצטער לגלות לך אבל היו קצינים שזלזלו, סגרו יחידות וצמצמו כוח אדם. אני לא חשבתי שאוכל לסמוך עליכם. אתם כמו הנכדים שלי – פינקתי אתכם וחששתי שבעת מלחמה יהיה לכם קשה והוכחתם אחרת”.
הג’יפים התחילו את דרכם חזרה למרכז, מותירים מאחור את אבק המדבר. החיילים האלה לא חזרו הביתה כשהם “מתוקנים”. הדרך לריפוי עוד ארוכה. אבל הם חזרו עם אוויר. עם תחושה שרואים אותם, שומעים אותם, ועוטפים אותם באהבה. ובימים האלה, האהבה הזאת היא לפעמים התרופה החשובה מכל. כפי שסיכמה זאת עטרה: “מעולם לא הייתי בטיול שהיה לי כל כך כיף עם אנשים.”
