בין חומות וריקודים, אמונה ותקווה, אלפי ישראלים מחפשים נחמה בקבר הצדיק מנתיבות
איתן אלחדז ברק
ינואר, נתיבות. אלפים נוהרים לקברו של הרב ישראל אביחצירא, הבאבא סאלי, איש המופתים. גם השנה הצטרפתי למסע הזה, חרף צילה הכבד של המלחמה שזה עתה תמה.
אני עולה על הרכבת בקו המערבי של רכבת ישראל, שנפתח מחדש באותו היום, לאחר שהיה סגור במהלך הלחימה בעזה. הנוף ירוק מתמיד, פרי הגשמים האחרונים, אך חומות הבטון המגוננות על המסילה זועקות את זכר המלחמה. אני שולף את המצלמה ומתעד את החומות האפורות הללו, עדות אילמת לסכנה שעדיין אורבת.
חשדנות וחוסר אמון
לפתע, אני חש באי נוחות מצד אישה היושבת מולי. היא מתבוננת בי בחשדנות, ואני מבין כי היא חושדת בי. “אתה מצלם בסיסים צבאיים ומדבר פרסית”, היא אומרת. אני המום מההאשמות, ומנסה להסביר לה שאני בסך הכל צלם עיתונאי, וכי הלוואי וידעתי פרסית. אך היא נותרת איתנה בדעתה. היא כבר התקשרה למשטרה.
קרנבל של אמונה
עם הירידה מהרכבת, אני מופתע לגלות כי במקום שוטרים, דווקא חסידי ברסלב רוקדים ושרים, מחזה סוריאליסטי על רקע החשדות והמתחים. חרדי שהיה עד לאירוע מנסה להרגיעני: “אל תדאג, גם אשתי כזאת קונספירטיבית”.
סביב קבר הבאבא סאלי, מתקיים שוק ססגוני. דוכני מזון, קבצנים ותמונות של צדיקים מוצעים למכירה. העארק, שהפך למשקה מזוהה עם הבאבא סאלי, זורם כמים.
איש המופתים
“הוא נתן ברכה לכוס מים והאישה נכנסה להיריון”, מספר אחד המבקרים על מעשי הניסים של הבאבא סאלי. הבאבא סאלי, שמו היה רבי ישראל אביחצירא, היה איש מופת וקדוש, אשר נודע במעשי הניסים והמופתים שחולל. הוא נולד במרוקו, וגדל להיות רב ומקובל בעל שם עולמי. הבאבא סאלי היה ידוע בצניעותו וענוותו, ובאהבתו העזה לכל יהודי. הוא היה מקור של השראה ותקווה לרבים, אשר נהרו אליו מכל קצוות העולם היהודי, כדי לקבל את ברכותיו ועצותיו.
מורשת חיה
הקדוש מנתיבות התפרסם במעשי הניסים אשר חולל, ונדמה שככל שחולף הזמן מאז פטירתו בשנת 1984, מתגלים עוד ועוד מעשי מופתים: “מספרים שבמרוקו שם גדל, הוא הזיז את העננים כאשר היה צריך להתפלל את הברכה על הלבנה בראש חודש”, מספר לי בחור שאני פוגש.
פסיפס ישראלי
בפולקלור הישראלי, ‘הבאבא סאלי’ נחשב לדמות מופת בקרב יהדות צפון אפריקה ועולי מרוקו, והוא נקשר סביב ‘תרבות הבאבות והקמעות’, מעין דת עממית של אנשים קשיי יום המחפשים מזור למכאוביהם ופוקדים את קבריהם של צדיקים שונים. אך בשנים האחרונות, הצדיק מנתיבות זוכה לעדנה מחודשת בעקבות השינויים הדמוגרפיים החלים בישראל, בהם כוחות דתיים ושמרניים צוברים תאוצה, ולכן ציבורים רבים יותר פוקדים את קברו ביום השנה לפטירתו: “באופן פרדוקסלי”, אומר פרופ’ יורם בילו, מחשובי האנתרופולוגים הישראלים: “דווקא התקופה המודרנית מגבירה את הצורך במתווכים על טבעיים, לנוכח היחלשות המסגרות המסורתיות של קהילה ומשפחה”.
עקבות המלחמה האחרונה פחות ניכרים בשטח, ואני בקושי רואה שלטים למען שחרור החטופים. רק דוכן אחד מפציר במבקרים לתרום צדקה להחזרת החטופים ולשמירה על החיילים: “אתה יודע שהצדיקים שמרו עלינו, לכן אף מחבל לא נכנס לפה בשבעה באוקטובר”, מסביר לי תלמיד ישיבה צעיר שאני פוגש עם חבריו שהגיעו מאופקים, לשם דווקא כן הגיעו מחבלים וזרעו הרס ומוות.
געגוע ותקווה
נתיבות השאירה בי חותם עז. בין החומות האפורות לריקודים הסוערים, בין החשדנות לאמונה היוקדת, פגשתי פסיפס אנושי מגוון, אשר נאחז בתקווה לעתיד טוב יותר. הבאבא סאלי, עבור רבים, הוא עדיין סמל של תקווה, איש של מופתים אשר כוחו חוצה גבולות ודתות.
