בין נופי המדבר של צבי מאירוביץ’ למיצב הנשימה של אנה פרומצ’נקו, תערוכת היחיד של אבישי פלטק במוזיאון הנגב לאמנות מציגה טבע חי, נושם ופוליטי. סיכו של מסע חזותי וביוגרפי – מהברושים המואנשים והדינמיקה ההרסנית של השרביטן, ועד לקנבס המצמרר שנחתם יומיים בלבד לפני השבר הגדול.
איתן אלחדז ברק
לב העיר העתיקה בבאר שבע. בין המבנים המשומרים והקרירים מהתקופה העות’מאנית, קל לשכוח לרגע את החום המדברי שבחוץ. אבל בפנים, על קירות מוזיאון הנגב לאמנות, המדבר אינו תפאורה שקטה – הוא ישות חיה, נושמת, ולעיתים גם בועטת.
במקבץ התערוכות החדש שאצר רון ברטוש, נפגשים שלושה דורות ומבטים על הנוף: החל מההפשטה הבשלנית של צבי מאירוביץ’ מתחילת שנות השישים, דרך מיצב הווידאו והסאונד המהפנט של אנה פרומצ’נקו “באר המשאלות”, ועד לגיבור המרכזי של הסיור הנוכחי – הצייר אבישי פלטק, שמציג כאן תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה ומפתיעה.
מ”אופקים חדשים” אל נופי סדום
כדי להבין את הקרקע שעליה צומח “תיאטרון הטבע” של פלטק, האוצר רון ברטוש לוקח אותנו קודם כל אל תחנת חובה בהיסטוריה של האמנות הישראלית: צבי מאירוביץ’ (1974–1911). מאירוביץ’, ממייסדי קבוצת “אופקים חדשים” ב-1948, היה שותף למרד הגדול נגד “סלט הבינוניות” של הממסד האמנותי דאז, מתוך שאיפה ליצור אמנות קוסמופוליטית ומופשטת בניחוח פריזאי.
אלא שבסוף שנות החמישים, משהו השתנה. מאירוביץ’ וחלק מחבריו מאסו בדיקטטורה הרעיונית של מנהיג הקבוצה, יוסף זריצקי, ופרשו כדי להתערות מחדש בנוף המקומי. המילוט שלו היה אל הדרום. בסדרת הציורים המונומנטלית שלו, שזכתה לכינוי “נופי סדום”, הגיע מאירוביץ’ לפסגת יצירתו.
“אני כאן מצייר טבע,” תמצת מאירוביץ’ את החוויה המדברית שלו במצפה רמון וים המלח. “כאן התשוקה לחזור אל התחושה הראשונית של הראייה. אז באה המערבולת. ובא הצמצום…”
הפלטה של מאירוביץ’ – המורכבת מאדום אדמתי, לבן מלוח, אוֹכֶּר חמסיני ושחור עמוק של צללים – מניחה את התשתית לתערוכה הבאה במתחם.
הטרובדור של הציור הישראלי
אם מאירוביץ’ חיפש במדבר את הצמצום והמערבולת, אבישי פלטק מחפש בו את הדיוקן האנושי.
“אני זוכר את אבישי עוד מימיו כסטודנט, מסתובב ברחובות וסוחב ערימות ניירות של הדפסים ותחריטים,”מספר ברטוש בחיוך כשהוא מציג את פלטק לקהל המבקרים. “תמיד היה בו משהו של טרובדור. צייר שמסייר, משוטט, אוסף רהיטים של ציור ומגיע לכל החורים האפשריים – מצד אחד מתחת לבית, ומצד שני במקומות הכי מרוחקים.”
פלטק הוא צייר נוף, אך בציוריו הנוף מסרב להישאר מרוחק או פנורמי. הוא מתקרב אל הצופה, כמעט חונק אותו בנוכחותו. ברוש, שיח שרביטן, דחליל או פנס רחוב – כולם הופכים אצלו לגיבורים בעלי אופי, מחוות גוף וחיי נפש. זהו אינו טבע כקישוט, אלא טבע כישות.
5 באוקטובר 2023: הציור שלא ייגעו בו יותר
הביוגרפיה של פלטק בשנים האחרונות נשמעת כמו מפת הכאב של החברה הישראלית. בשלוש שנים הוא ומשפחתו החליפו ארבעה בתים. הם חיו במה שהוא מכנה “דרום לבנון” (הצפון המפונה), שם בתו הקטנה הספיקה לעבור ארבעה בתי ספר עד כיתה א’, ומשם נדדו לקיבוץ נחשון.
באחד הציורים המרכזיים בתערוכה, הקהל נעצר מול קנבס טעון במיוחד, המנציח את הרגעים האחרונים שלפני השבר הגדול.
“את הציור הזה סיימתי בחמישי באוקטובר 2023,” חושף פלטק במונולוג חשוף. “ישבתי במרפסת, בבית שבו גרנו אז, כשישה קילומטרים מהגבול, וחיכיתי. לא הבנתי למה הם לא באים… חזרנו מחו”ל קצת לפני כן ואמרתי לבת הזוג שלי שאני לא יכול לחיות ככה. היא אמרה לי: ‘אז תצייר בתל אביב’. ואז, באותו חמישי, באתי וציירתי את היצירה הזו. יומיים אחר כך הגיע השביעי באוקטובר. כשהתברר גודל האסון, אמרתי לעצמי שאני לא נוגע בציור הזה יותר. הוא נשאר ככה, עדות אילמת למה שעמד להתפרץ.”
הפוליטיקה הסמויה של הצמחים: הטפיל והמהגר
פלטק משתמש בצמחי הארץ לא כסמלים לאומיים שחוקים, אלא כמטאפורות סוציולוגיות מורכבות. קחו למשל את השרביטן – צמח טפיל שמופיע שוב ושוב בסדרה הנוכחית.
“הקטע של השרביטן הוא שאם הוא הורג את מי שנמצא עליו, הוא בעצם גוזר מוות גם על עצמו,”מסביר פלטק. “עבורי זה דימוי ממשי, טעון ורלוונטי מאין כמוהו לסבך היחסים פה – באמנות הישראלית והפלסטינית, ובכלל בפרויקט הציוני והפלסטיני.”
דימוי מרכזי נוסף בתערוכה הוא הצבר. בעוד שהישראלים והפלסטינים מנהלים קרב ארוך שנים על הבעלות על הסמל הקוצני הזה, פלטק מזכיר לנו עובדה היסטורית משעשעת ומפכחת: “הצבר הוא בכלל מהגר חדש. הוא הגיע לכאן מאמריקה לפני 300 שנה, והוא מופיע בגאון בדגל של מקסיקו. היום הוא בכלל נמצא בסכנת הכחדה בגלל כנימה צברית שמחסלת אותו, וכדי להציל אותו נאלצו לייבא במיוחד חיפושית ממקסיקו. המחשבה הזו, על סמלים קבועים ונצחיים שהם בעצם שבריריים וזמניים, אומרת עלינו המון.”
להעיר את האוכלוסייה שלא סופרים
כשנשאל פלטק על הבחירה שלו לצייר בעיקר את חיי הלילה של הטבע – אותם ברושים אפלים ושדים המגיחים מתוך החושך – הוא חוזר לשנת 2010.
“החלטתי אז שזו תקופה חשוכה, והחלטה שלי הייתה ללכת ולצייר את הלילה. הצמחים הם אוכלוסייה שלא סופרים אותה. אין להם אזרחות. דרך המבט עליהם בלילה, יכולתי להגיד משהו על אוכלוסיות אנושיות מודרות. הלילה מאפשר להכניס סוריאליזם, פנטזיה, ולהצמיח דברים שביום פשוט אי אפשר לראות.”
ובכל זאת, למרות הצללים הכבדים והבור השחור שממנו נולדו חלק מהעבודות (כולל עבודת סאונד מצמררת בלחישה שמלווה את המיצב של פרומצ’נקו: “מרוב מים לא רואים את המים”), פלטק מסרב לשקוע בדיסטופיה מוחלטת.
“האור בציורים שלי יכול להתפרש כשקיעה, אבל הוא יכול להיות גם זריחה. אני חי מספיק שנים כדי לדעת שאנשים תמיד נוטים להגיד שההווה הוא הכי גרוע ושתיכף מגיע הסוף – והסוף לא מגיע. הכל מעגלי, בדיוק כמו השפה העברית שבה המילים של הזמן תמיד מדברות על התחדשות (שנה מלשון שנות/לשנות, חודש מלשון חדש). בסוף, אחרי הכל, האביב מגיע.”
פרטי התערוכות: מתחם המוזיאונים באר שבע. אוצר: רון ברטוש. הפתיחה החגיגית: יום רביעי, 10.6.26. שעות פתיחה ומענה לקהל באתרים הרשמיים של מוזיאון הנגב והמוזיאון לתרבות האסלאם.
