רוקנרול, נוסטלגיה וטחינה: ביקור עסיסי במסעדת ‘החבית’ במצפה רמון

כשנוסעים למצפה רמון, יש תחושה שהזמן עובד אחרת. האוויר היבש, המכתש שנפרש תחתיך והשקט המדברי מייצרים קצב משלהם. אבל בלב העיירה הזו, הרבה לפני שהמצפה הפכה לטרנד קולינרי לוהט עם בתי קפה מעוצבים, היה מקום אחד שהמציא את הגלגל – “החבית

צילום וכתיבה – איתן אלחדז ברק

נכנסנו לשם עם הילדים לפני כמה שבועות, בערב שבו המדבר התחיל להתקרר. כבר בכניסה, מתחת לשלט הלבן המוכר. “החבית” היא מוסד. היא הוקמה ב-1987 על ידי מיקו ואביטל אדרי, כשמצפה הייתה עוד תחנת עצירה נידחת בדרך לאילת. מאז, במשך 37 שנים, היא עברה הכל: מבר-פאב ומסיבות סוערות בשנות התשעים, ועד למשכנה החדש והנגיש במרכז יעלים, שם היא מתפקדת היום כמסעדה משפחתית עם נשמה של רוקנרול.

אווירה של פעם, טעם של עוד

כשנכנסים פנימה, האווירה עוטפת אותך מיד. הבר המרהיב עמוס בבקבוקי אלכוהול וברזי בירה שקורצים אליך, ומדפי הדיסקים שמאחור מזכירים ימים אחרים. על הקירות פוסטרים של הרולינג סטונס, והתאורה החמה מעניקה תחושה של בית. אביטל, שמנהלת את המקום ביד רמה, עוד זוכרת את ההופעה המיתולוגית של מאיר אריאל בתחילת הדרך. זה המקום שבו תמצאו זה לצד זה תושבים מקומיים, חיילים בדרך לבסיס, מטיילים בשביל ישראל ורוכבי אופניים מאובקים – כולם חלק מהנוף האנושי של החבית.

השולחן נפתח: חגיגה של טעמים

התחלנו עם המנות הראשונות, שהגיעו לשולחן צבעוניות ומזמינות. החציל בטחינה היה פשוט מלאכת מחשבת: חציל קלוי במידה המדויקת, שוחה בשמן זית ולימון, מעוטר בקוביות עגבנייה, פטרוזיליה ושקדים פרוסים שנתנו לו קראנץ’ נהדר, כשנגיעות הסילאן סוגרות את המנה במתיקות עדינה. לידו הונח ראש כרובית אפוי שהגיע עטוף בנייר כסף, לוהט ומכוסה בשכבה נדיבה של טחינה ועשבי תיבול – מנה פשוטה אך מנצחת.

לא יכולנו לוותר על פטה הכבדים. הוא הוגש בצורה קלאסית עם צנימים פריכים וריבה מתקתקה שמאזנת את העושר של הכבד. זה מסוג המנות שגורמות לך להבין למה הקהל כאן שומר נאמנות למקום כבר כמעט ארבעה עשורים.

בעיקריות, המגוון המשיך להרשים. הפרגית במרינדה של שמן זית, סילאן ועשבים הייתה עסיסית במיוחד, והוגשה לצד גבעה של אורז צהוב וסלט ישראלי טרי-טרי שנקצץ באותו רגע. אבל הכוכב האמיתי, זה שגולשי “איזי” לא מפסיקים להלל, הוא המיקבורגר. מדובר ב-300 גרם של אנטריקוט משובח בתוך לחמנייה רכה עם כל התוספות הקלאסיות וצ’יפס זהוב בצד. מדובר בהמבורגר שנותן פייט לכל המבורגרייה תל אביבית נוצצת, בלי פוזה ועם המון טעם.

גם השניצל של המקום, רחב וזהוב, לא אכזב את הילדים והוגש עם צ’יפס ופלח לימון, בדיוק כמו ששניצל צריך להיות.

להעביר את המושכות הלאה

במהלך הארוחה, אביטל משתפת אותנו בתחושות שלה. אחרי כמעט 40 שנה של עבודה סיזיפית ואירוח אינסופי, היא מרגישה שהגיע הזמן להעביר את המושכות הלאה. המקום מוצע כעת למכירה, וזו הזדמנות נדירה למי שרוצה להגשים חלום מדברי. “זה מקום עם קהל יציב ששומר נאמנות,” היא מציינת בחיוך. לדבריה, הפוטנציאל של המקום עוד רחוק ממיצוי – היום הוא עומד על כ-50% ניצול, מה שאומר שהבעלים הבאים יוכלו להטיס את החלום הזה עוד הרבה יותר רחוק.

יצאנו מהחבית שבעים ומרוצים, עם טעם של פעם וריח של מדבר. אם אתם בדרך לאילת, או סתם קפצתם לסופ”ש במצפה, אל תפספסו את המוסד הזה. לפני שהוא מחליף ידיים, לכו לטעום קצת מההיסטוריה של המצפה.

החבית, מרכז יעלים, מצפה רמון. מומלץ בחום.